פרק ה א לַמְנַצֵּ֥חַ אֶֽל־הַנְּחִיל֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ ב אֲמָרַ֖י הַֽאֲזִ֥ינָה ׀ יְהוָ֗ה בִּ֣ינָה הֲגִיגִֽי׃ ג הַקְשִׁ֤יבָה ׀ לְק֬וֹל שַׁוְעִ֗י מַלְכִּ֥י וֵֽאלֹהָ֑י כִּֽי־אֵ֝לֶ֗יךָ אֶתְפַּלָּֽל׃ ד יְֽהוָ֗ה בֹּ֭קֶר תִּשְׁמַ֣ע קוֹלִ֑י בֹּ֥קֶר אֶֽעֱרָךְ־לְ֝ךָ֗ וַֽאֲצַפֶּֽה׃
֍ ֍ ֍
החלק הראשון של המזמור (עד סיום פסוק ח') הוא כעין הקדמה לענין התפילה, ומתאר את רגשת לבו של המתפלל לה', והחלק השני הוא הבקשה עצמה של דוד, שינחה אותו ה' בדרך הצדק ויצילנו מאויביו:
פרק ה (א) לַמְנַצֵּחַ אֶל הַנְּחִילוֹת, מִזְמוֹר לְדָוִד.
(ב) בשני הפסוקים הבאים מבאר את ארבעת התנאים העיקריים לצורת התפילה השלימה, א. שתהיה התפילה במאמר קצר ובמליצה יפה, ועל כך אומר אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְיָ [כי על האמירה החיצונית שייכת לשון האזנה]. ב. שהמחשבה הפנימית תסכים עם המילים החיצוניות, ועל כך אומר בִּינָה הֲגִיגִי – הבן את הגיון ליבי, שאינו נשמע בקול, והוא מחובר לדיבור החיצוני.
(ג) ג. שיתפלל ויבקש רק על דברים נחוצים, ועל כך אומר הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי מַלְכִּי וֵאלֹהָי, ולשון 'שוועה' שייכת באדם המתפלל על צרה שבאה עליו וצועק לישועה. ד. שיבטח רק בה' שימלא את בקשתו, ולא באמצעים אחרים, ועל כך אומר, כִּי רק אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל.
(ד) יְיָ, בֹּקֶר, כשאתפלל אליך בתחילת היום, מיד תִּשְׁמַע קוֹלִי ותענני, כי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ – הריני מעריך ומדמה את אור ישועת ה' אל הבוקר, כי כמו שאור הבוקר מאיר את החשיכה, מגרש את החיות הטורפות ומחזיר נשמות לפגרים מתים, כך בעת אשר יאיר אור ה' והשגחתו הפרטית, הצדיקים יראו וישמחו, והרשעים יאבדו מלפניו. וכמו שהבוקר יבוא בהכרח לאחר הלילה, כך אור ישועת ה' מאיר תמיד לאחר הצרה, וַאֲצַפֶּה – ולכן אצפה לאור זה של ה' שבודאי יבוא ויזרח לאחר חשכת הצרה.
