משנה ח: שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה בַאֲרִיסוּת, אוֹ שֶׁיָּרְשׁוּ אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ, יָכוֹל הוּא לוֹמַר, טֹל אַתָּה חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, אַתָּה יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ, טֹל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי שְׂעוֹרִים, טֹל אַתָּה יַיִן וַאֲנִי אֶטֹּל שָׁמֶן:
משנה ח: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, שותפים שחלקו ביין שבגת, אין אומרים שלכל אחד הגיע החצי שלו, אלא 'אין ברירה', ויתכן שהגיע אליו חלק חבירו, ולכן עלו לעשר גם את החצי של חבירו. משנתנו מבארת עתה שדין זה הוא רק כשחלקו בתלוש, אבל אם חלקו כשהתבואה או הפירות עדיין מחוברים לקרקע, הרי בחלוקה כזו אנו אומרים ש'יש ברירה', וכל אחד מעשר רק את החלק שהגיע לידו: שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה בַאֲרִיסוּת, אוֹ שֶׁיָּרְשׁוּ שדה יחד, אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ בה, יָכוֹל הוּא לוֹמַר, טֹל אַתָּה חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי אטול כנגדם חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, או טול אַתָּה יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי אטול יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, ובאופן זה כל אחד מעשר את החלק שבידו, כיון שחלוקה זו נחשבת כבירור מהו החלק הראוי לו, ואינו צריך לעשר את חלק חבירו. אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ האחד לחבירו, טֹל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי אטול כנגדם שְׂעוֹרִים, או טֹל אַתָּה יַיִן וַאֲנִי אֶטֹּל שָׁמֶן, כיון שחלוקה כזו אינה נחשבת בירור, אלא כאילו מוכר הוא את חלקו בחטים כנגד חלק חבירו בשעורים, וכיון שאסרו חכמים למכור טבל, אסור לעשות כן.
