משנה ז: אָמַר לִשְׁנַיִם תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי אוֹ לִשְׁלשָׁה כִּתְבוּ גֵט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ. אָמַר לִשְׁלשָׁה תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, הֲרֵי אֵלּוּ יֹאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתֹּבוּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְזוֹ הֲלָכָה הֶעֱלָה רַבִּי חֲנִינָא אִישׁ אוֹנוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין, מְקֻבָּל אָנִי בְּאוֹמֵר לִשְׁלשָׁה תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, שֶׁיּאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתֹּבוּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, נוּמֵינוּ לַשָּׁלִיחַ, אַף אָנוּ מְקֻבָּלִין, שֶׁאֲפִלּוּ אָמַר לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, שֶׁיִּלְמְדוּ וְיִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ. אָמַר לַעֲשָׂרָה כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, אֶחָד כּוֹתֵבּ וּשְׁנַיִם חוֹתְמִין. כֻּלְּכֶם כְּתֹבוּ, אֶחָד כּוֹתֵבּ וְכֻלָּם חוֹתְמִין. לְפִיכָךְ אִם מֵת אֶחָד מֵהֶן, הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל:
המשנה הבאה עוסקת באדם שאמר לכמה בני אדם לכתוב ולתת לאשתו גט, האם עליהם לעשות זאת בעצמם, או שרשאים הם למנות שליח שיעשה זאת.
אָמַר הבעל לִשְׁנַיִם 'תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי', אף שלא אמר להם 'כתבו', אוֹ שאמר לִשְׁלשָׁה 'כִּתְבוּ גֵט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי', הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ – יעשו כן בעצמם, בשנים הטעם הוא כיון שאינם ראויים להיות 'בית דין', וממילא אינם יכולים למנות שליח אחר, ואילו בשלשה, אף שראויים להיעשות בית דין ולמנות שליח, מכל מקום כיון שאמר להם בפירוש 'כתבו', הרי היתה כוונתו שהם עצמם יעשו זאת.
אבל אם אָמַר לִשְׁלשָׁה בני אדם 'תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי', הֲרֵי אֵלּוּ יֹאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתֹּבוּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין, וכוונתו היתה שהם יהיו אחראים לכך שייכתב הגט ויינתן לאשתו, אך לא איכפת לו אם יעשו כן בעצמם או שימנו לכך שליח אחר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְזוֹ הֲלָכָה שהֶעֱלָה רַבִּי חֲנִינָא אִישׁ אוֹנוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין – בשם רבי עקיבא בזמן שהיה חבוש בבית הסוהר, מְקֻבָּל אָנִי – כך קיבלתי מרבותי, בְּאוֹמֵר לִשְׁלשָׁה תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, שֶׁיּאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתֹּבוּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, נוּמֵינוּ לַשָּׁלִיחַ – כך השבנו לרבי חנינא שנעשה שליח בהבאת הלכה זו לבית המדרש, אַף אָנוּ מְקֻבָּלִין – אף אנו קיבלנו את ההלכה בענין זה, ואין היא כדבריך, אלא שֶׁאֲפִלּוּ אָמַר לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם 'תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי', שֶׁיִּלְמְדוּ לכתוב [וכגון שאין הדיינים יודעים לכתוב, שאין זה מתנאי היושבים בסנהדרין], וְיִכְתְּבוּ את הגט בעצמם, וְיִתְּנוּ לאשה, ואינם רשאים למנות שליח אחר.
אדם שאָמַר לַעֲשָׂרָה 'כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי', אֶחָד מהם כּוֹתֵב את הגט, וּשְׁנַיִם מהם חוֹתְמִין עליו, ואין צורך שכולם יכתבו ויחתמו בו. אך אם אמר 'כֻּלְכֶם כְּתֹבוּ', אֶחָד כּוֹתֵב, וְכֻלָּם חוֹתְמִין עליו. לְפִיכָךְ – כיון שיש צורך שכולם יחתמו על הגט, אִם מֵת אֶחָד מֵהֶן קודם שהספיק לחתום על הגט, הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל.
