השער העשרים וששה – שער התשובה
[המשך ששת הדרכים אשר יעוררו לב האדם לשוב:]
ב. כאשר יבואו ימי הזקנה ויראה חלישות כוחו, אז יחשוב אחריתו ויזכור קיצו, וישוב אל השם וירחמהו. ומי שאינו חוזר לעת זקנתו – יהיו עונשיו כפולין. וכשאדם רואה שימיו הולכים, ובנין גופו מתדלדל והולך, וזו התחלת הנסיעה שהוא נוסע לבית עולמו, הלוך ונסוע יומם ולילה, הרי זהו תמהון גדול, איך לא יתן אל לבו להכין צידה לדרכו הגדולה והרחוקה? אין זה בא אלא מחמת מיעוט אמונה, והם חוטאים לשם ברוך הוא מאוד שלא יראו אור התשובה. והרי הם משולים לחולה שאינו מרגיש בחליו, ומתוך שאינו מרגיש חליו לא יחשוב על הרפואה. כך זה האיש אינו מרגיש חטאיו ואינו מתבונן לקיצו, ועל כן לא יחוש לתקן עניניו.
ויש אנשים, אשר כל חפצם וכל מחשבותיהם וכל ענייניהם על ענייני גופם, ועוסקים כל היום בהבלי העולם, ולא יתנו חלק לתורה וליראה את השם ברוך הוא, כמה הם במדרגה התחתונה! לכן מי שהלך בשרירות לבו בנעוריו, לכל הפחות לעת הזקנה יתן אל לבו לגרש מקרבו ענייני העולם הזה, ויתייחד תמיד להתבונן ביראת השם, ולבקש תורה ומצוות.
