משנה יא: הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת בְּסוּרְיָא, וְאָמַר מִשֶּׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵן, חַיָּב לְעַשֵּׂר. מְעֻשָּׂרִין הֵן, נֶאֱמָן, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. מִשֶּׁלִּי הֵן, חַיָּב לְעַשֵּׂר, מְעֻשָּׂרִין הֵן, נֶאֱמָן, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יָדוּעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ שָׂדֶה אֶחָד בְּסוּרְיָא, חַיָּב לְעַשֵּׂר:
משנה יא: קודם שכבש דוד המלך את כל ארץ ישראל, כבש את סוריא שבחוץ לארץ, וכיון שעדיין לא נכבשה כל הארץ לא נעשה דין סוריא כדין ארץ ישראל לכל דבר, אלא בחלק מהדינים היא כארץ ישראל, ובחלק מהדינים כחוץ לארץ. והקונה פירות מעם הארץ בסוריא, אינו חייב לעשרם, כיון שרוב הפירות שבסוריא הם מחוץ לארץ ופטורים מהפרשת תרומות ומעשרות. הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת בְּסוּרְיָא, וְאָמַר מִשֶּׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵן, חַיָּב לְעַשֵּׂר. ואם הוסיף ואמר שמְעֻשָּׂרִין הֵן, נֶאֱמָן, שהרי אילו לא היה אומר כלום היו פטורים ממעשרות, וכפי שהתבאר שתולים שהם מחוץ לארץ, נמצא שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר ואמר שהם מארץ ישראל, הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר באומרו שהם מעושרים. אם אמר האדם שפירות אלו מִשֶּׁלִּי הֵן, שגדלו בשדה שיש לי בסוריא, חַיָּב לְעַשֵּׂר, כיון שבפירות שידוע שהם מסוריא גזרו חכמים אף על הדמאי, ואם הוסיף ואמר מְעֻשָּׂרִין הֵן, נֶאֱמָן, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר, כיון שהיה יכול לשתוק ולא לומר דבר, והיינו תולים שהם מחוץ לארץ ופטורים ממעשרות. וְלכן, אִם יָדוּעַ לנו שֶׁיֶּשׁ לוֹ שָׂדֶה אֶחָד בְּסוּרְיָא, הרי שאף לולא דבריו היינו אומרים שמן הסתם הביא את פירותיו משדהו וחייבים הם במעשרות, ונמצא שלא פיו הוא שאסר, וממילא אינו נאמן להתיר, והלוקח ממנו חַיָּב לְעַשֵּׂר.
