ח וַֽאֲנִ֗י בְּרֹ֣ב חַ֭סְדְּךָ אָב֣וֹא בֵיתֶ֑ךָ אֶשְׁתַּֽחֲוֶ֥ה אֶל־הֵֽיכַל־קָ֝דְשְׁךָ֗ בְּיִרְאָתֶֽךָ׃ ט יְהוָ֤ה ׀ נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ לְמַ֥עַן שֽׁוֹרְרָ֑י הַיְשַׁ֖ר לְפָנַ֣י דַּרְכֶּֽךָ׃ י כִּ֤י אֵ֪ין בְּפִ֡יהוּ נְכוֹנָה֮ קִרְבָּ֪ם הַ֫וּ֥וֹת קֶֽבֶר־פָּת֥וּחַ גְּרֹנָ֑ם לְ֝שׁוֹנָ֗ם יַֽחֲלִיקֽוּן׃
֍ ֍ ֍
(ח) ומבאר עתה את החילוק בין הגוי המבקש דבר מאלוהיו המדומים לבין המתפלל אל ה', כי עובד האליל יבוא אליו מחמת שהוא פוחד שלא ירע לו, וכאשר יגלה שהוא אלוהי שקר שאינו יכול להרע לו, תסור ממנו יראתו. וַאֲנִי – אבל כאשר אני בא להתפלל לפניך, הרי אין זה מחמת יראת הרעה, אלא בְּרֹב חַסְדְּךָ – על ידי שאראה את ריבוי החסד שלך, המתפשט על כל הבריאה, מחמת כן אָבוֹא אל בֵיתֶךָ להתפלל לפניך, וכאשר אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ, שההיכל הוא פנימי יותר מהבית, אהיה בְּיִרְאָתֶךָ, אך לא יראה מפני הרעה שתבא עלי, אלא יראת הרוממות מלפני גדולת ה'.
(ט) עתה פונה לבקש את עיקר בקשתו, יְיָ, נְחֵנִי בְצִדְקָתֶךָ – הולך אותי בדרך התורה הקדושה, על ידי שאשיג מיד מה היא הדרך הנכונה, ולא אטעה בכך, לְמַעַן שׁוֹרְרָי – בגלל אותם המביטים בי מרחוק ומצפים לרעתי [שעליהם ידבר בפסוקים הבאים]. ומלבד זאת שתודיעני מה היא הדרך הישרה והנכונה, הַיְשַׁר לְפָנַי דַּרְכֶּךָ – עשה שתהיה דרך זו ישרה לפני, ולא יעכבוני צרכי הגוף ההכרחיים והנטיה אל התאוות מללכת בדרך זו, ויהיה יישור זה 'לְפָנַי', כלומר, קודם שאגיע אל הדרך, שלא אצטרך להתעכב בדרך טובה זו עד שתתיישר ותהיה ראויה להליכה, אלא מיד כשאבוא אליה כבר תהיה מיושרת ואוכל ללכת בה כראוי.
(י) כִּי אותם שׁוֹרְרָי המוזכרים בפסוק הקודם, אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה – הדברים הטובים והנעימים שהם אומרים לי בפיהם, אינם נכונים, כי אין מחשבתם שווה לדיבורם החיצוני, אלא הם חושבים עלי רעות ומראים את עצמם כלפי חוץ כאוהבים, קִרְבָּם הַוּוֹת – תוכם ומהותם הם השבר, השאול והאבדון, קֶבֶר פָּתוּחַ שבו מחליק המת אל השאול הוא גְּרֹנָם, לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן – ולשונם היא כמו מקום חשוך וחלקלק, וכאילו ההולך שם יחליק ויפול אל הקבר שבגרונם, ומשם יגיע אל השאול והאבדון שבקרבם, וכל זה הוא משל להנהגתם, שדיברו כלפי חוץ דברי חלקלקות ואהבה, ובאמת הוציאו עליו דיבה רעה, וחשבו עליו מחשבות רק לרעה.
