משנה ט: אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵט לְאִשְׁתִי, כָּתְבוּ גֵט בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְנָתְנוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אֵינוֹ גֵט. כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי אִם לֹא בָאתִּי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כָתְבוּ בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְנָתְנוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אֵינוֹ גֵט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּזֶה גֵּט. כָּתְבוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְנָתְנוּ לְאַחַר שְּׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וָמֵת, אִם הַגֵּט קָדַם לַמִּיתָה, הֲרֵי זֶה גֵט. וְאִם מִיתָה קָדְמָה לַגֵּט, אֵינוֹ גֵט. וְאִם אֵין יָדוּעַ, זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָה מְגֹרֶשֶׁת:
אדם האומר לעדים, אִם לֹא בָאתִי [-אבוא] מִכָּאן עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵט לְאִשְׁתִי, אם כָּתְבוּ את הגֵט בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְאף שנָתְנוּ רק לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אֵינוֹ גֵט, שהרי ציוויו היה לכתוב את הגט רק לאחר שיעברו שנים עשר חדש, וכיון שהם כתבו את הגט קודם לכן, הרי זה כגט שנכתב שלא על פי ציווי הבעל, שהוא פסול.
אמר הבעל לעדים כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי אִם לֹא בָאתִּי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וכָתְבוּ בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְנָתְנוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אֵינוֹ גֵט, והיינו כטעם הדין הקודם. אמנם רַבִּי יוֹסֵי חולק ואוֹמֵר, כָּזֶה גֵּט, כיון שלא אמר לשון 'אם לא באתי כתבו ותנו' אלא אמר 'כתבו ותנו אם לא באתי', אנו מפרשים שכוונתו שיכתבו אפילו עתה, ויתנו אם לא יבוא עד שנים עשר חודש.
ואם קיימו את תנאו, וכָתְבוּ את הגט לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְנָתְנוּ אותו לאשה לְאַחַר שְּׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וָמֵת הבעל, אִם הַגֵּט קָדַם לַמִּיתָה, הֲרֵי זֶה גֵט. וְאִם מִיתָה קָדְמָה לַגֵּט, אֵינוֹ גֵט, שהרי אין מת מגרש. וְאִם אֵין יָדוּעַ מה קדם, זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ – אף אופן זה הוא בכלל האופנים שאמרו עליהם חכמים שדין האשה הוא 'מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָה מְגֹרֶשֶׁת' – הדבר ספק, אם היא מגורשת או לא.
