משנה א: הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם, שֶׁנָּפְלוּ, שְׁנֵיהֶם חוֹלְקִים בָּעֵצִים וּבָאֲבָנִים וּבֶעָפָר, וְרוֹאִים אֵילוּ אֲבָנִים הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּבֵּר. אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר מִקְצָת אֲבָנָיו, נוֹטְלָן וְעוֹלוֹת לוֹ מִן הַחֶשְׁבּוֹן:
הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם, שהיה הבית שייך לאדם אחד והעלייה שעל גביו שייכת לאדם אחר, שֶׁנָּפְלוּ, ועתה האבנים והעצים מפוזרים, ואין ניכר למי שייכת כל אבן וכל עץ, שְׁנֵיהֶם חוֹלְקִים בָּעֵצִים וּבָאֲבָנִים וּבֶעָפָר. וְאם היו חלק מהאבנים שלמות וחלקן שבורות, ויודעים באיזה אופן נפלו הבית והעלייה, רוֹאִים אֵילוּ אֲבָנִים הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּבֵּר – בודקים האם נחבט יסוד הבית וממילא נפלה גם העליה, שאז האבנים התחתונות הן השבורות מחמת החבטה, והעליונות שלמות, או שנפל כדרכו וממילא אבני העליה שנפלו למרחק הן השבורות והתחתונות שלמות, ולפי זה חולקים בשבורות ובשלמות. אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר מִקְצָת אֲבָנָיו, והן שלמות, ושכנגדו מודה לו במקצתן ואומר על השאר שאינו יודע, נוֹטְלָן – נוטל את כולן וְעוֹלוֹת לוֹ מִן הַחֶשְׁבּוֹן, דכיון שהלה מודה במקצת הרי הוא חייב שבועת התורה ככל מודה במקצת, וכיון שאומר על השאר איני יודע הרי אינו יכול להשבע, וכל המחויב שבועה ואינו יכול להשבע, חייב לשלם. אבל אם אומר על כל האבנים שאינו יודע, הרי הוא נשבע שאינו יודע, וחולק עם חברו בשוה.
