משנה ב: הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וְעוֹף בְּיוֹם טוֹב בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים יַחְפֹּר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים לֹא יִשְׁחֹט אֶלָא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט שֶׁיַחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא.
הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וְעוֹף בְּיוֹם טוֹב, שדמם טעון כיסוי בעפר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחְפֹּר בַּדֶּקֶר – יתד הנעוצה בקרקע מערב יום טוב, וִיכַסֶּה את הדם בעפר זה, ובתנאי שזהו עפר תיחוח, שאינו מחוסר כתישה כדי לכסות בו. ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא יִשְׁחֹט אדם חיה או עוף ביום טוב, אֶלָא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם. וּמוֹדִים בית הלל שֶׁאִם עבר ושָׁחַט ביום טוב, והיה הדקר נעוץ בקרקע מערב יום טוב, שֶׁיַחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה, ובתנאי שהיה זה עפר תיחוח, וכפי שהתבאר בדברי בית שמאי [אלא שבית שמאי מתירים אפילו לשחוט לכתחילה]. דין נוסף, שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא לשימוש האדם, ואינו מוקצה, ולכן אף לדברי בית הלל אם יש לו אפר כירה רשאי הוא לשחוט לכתחילה ולכסות בו, ובתנאי שהיה האפר מוכן מערב יום טוב, או אפילו אם נעשה מעצים שהוסקו ביום טוב, ובתנאי שהוא עדיין חם באופן הראוי לצלות בו ביצה.
