משנה א: הַזּוֹרֵק גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְהִיא בְתוֹךְ בֵּיתָהּ אוֹ בְתוֹךְ חֲצֵרָהּ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. זְרָקוֹ לָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ בְתוֹךְ חֲצֵרוֹ, אֲפִלּוּ הוּא עִמָּה בַּמִּטָּה, אֵינָה מְגֹרֶשֶׁת. לְתוֹךְ חֵיקָה אוֹ לְתוֹךְ קַלְתָּה, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:
כפי שהתבאר לעיל, צריך הבעל לתת את הגט ביד אשתו. פרק זה מבאר את הדין באופנים שונים של נתינה:
הַזּוֹרֵק גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְהִיא נמצאת בְתוֹךְ בֵּיתָהּ אוֹ בְתוֹךְ חֲצֵרָהּ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת, ואף שלא קיבלה את הגט בידה, כיון שחצרו של אדם נחשבת כ'ידו' כשהוא עומד סמוך לה, וקונה את הדברים הנמצאים בה, והרי זה כאילו נתן את הגט בידה.
זְרָקוֹ לָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ בְתוֹךְ חֲצֵרוֹ, אֲפִלּוּ הוּא – הגט עִמָּה בַּמִּטָּה, והמטה שייכת לבעלה, אֵינָה מְגֹרֶשֶׁת, כיון שלא בא הגט לידה, ולא קנתה את הגט. זרקו לְתוֹךְ חֵיקָה, והיינו לתוך בגדיה הנגררים על הארץ, אוֹ לְתוֹךְ קַלְתָּה – סל שהאשה מניחה בו את כלי הטוויה, ואין הבעל מקפיד על מקומות אלו, ונחשבים הם כרשות האשה, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת.