וְשֶׁמֶן שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מֻתָּר, דְּדָרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי בִּנְצִיבִין, רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ [-עמדו למנין] עַל שֶׁמֶן שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְהִתִּירוּהוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִשְּׁמֹנָה עָשָׂר דָּבָר שגזרו עליהם חכמים, הוֹאִיל וְלֹא פָּשַׁט אִיסּוּרוֹ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל, וְאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, יָשְׁבוּ וּבָדְקוּ עַל שֶׁמֶן של עובדי כוכבים וראו שֶׁלֹּא פָּשַׁט אִיסּוּרוֹ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל, וְסָמְכוּ רַבּוֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְעַל דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים שאֵין גּוֹזְרִין גְּזֵירָה עַל הַצִּיבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רוֹב הַצִּיבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בָּהּ.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (ה"ח), אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב, אֱכוֹל מִישְׁחָא – שמן, של עובדי כוכבים, וְאִי לֹא, כָּתִיבְנָא עֲלָךְ – אכתוב עליך שאתה זָקֵן מַמְרֵא, כיון שאתה חולק על הרבים שעמדו למנין והתירוהו, וְאֲטְרַח עִילוּיֵהּ – הטריחו והטרידו בדברים, וְאָכַל.
שנינו במשנה בכלל הדברים של עובדי כוכבים האסורים באכילה, 'וְהַשְׁלָקוֹת וְהַכְּבָשִׁין שֶׁדַּרְכָּן לָתֶת בָּהֶן יַיִן וְחוֹמֵץ', והיינו כל דבר שהתבשל על ידי עובדי כוכבים, אף שאין בהם חשש מאכלות אסורות. הגמרא מבררת באילו דברים יש איסור בישולי גויים. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק, אָמַר רַב, כָּל מאכל הַנֶּאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי, אף אם בישלו עובד כוכבים, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם איסור בִּישּׁוּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. בְּסוּרָא מַתְנוּ הֲכִי – כך שנו בישיבה שבסורא, אבל בִּישיבת פּוּמְבְּדִיתָא מַתְנוּ – שנו כך, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק, אָמַר רַב, כָּל מאכל שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים לֶאֱכוֹל בּוֹ אֶת הַפַּת, והיינו שאינו מאכל חשוב, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְיהוּ – מה החילוק בין שתי הלשונות הללו, ומבארת, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דָּגִים קְטַנִּים, אִדְּרֵי – כמהין ופטריות, וְדַיְיסָא, שאינם נאכלים חיים אלא צריכים בישול, אך אינם חשובים ואינם עולים על שולחן מלכים.
אָמַר רַב [אַסִּי], דָּגִים קְטַנִּים מְלוּחִים, כיון שעל ידי המלח שבהם הם נאכלים חיים, אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. אָמַר רַב יוֹסֵף, אם צְלָאָן עוֹבֵד כּוֹכָבִים, סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶן – רשאי הישראל לסמוך עליהם מִשּׁוּם עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין, כלומר, אף על פי שאין זה נחשב כבישול עובד כוכבים, נחשב הדבר כ'מבושל' לענין עירוב תבשילין, שצריך עבורו מאכל מבושל. וְאִי עַבְדִינְהוּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים (מִשּׁוּם) – אם הכין הגוי מאותם דגים קטנים מאכל המכונה כָּסָּא דְּהַרְסְנָא, העשוי משומן דגים וקמח, אֲסִירֵי – אסורים באכילה. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – והרי דין פשוט הוא, כיון שזהו תבשיל שהתבשל על ידי גוי, ומדוע יהיה מותר. מתרצת הגמרא, מַהוּ דְּתֵימָא – סבור היית לומר, הַרְסְנָא – שומן הדג הוא העִיקָּר, והרי הוא נאכל כמות שהוא חי ואין בו משום בישולי עובדי כוכבים, קָא מַשְׁמַע לָן – השמיע לנו רב יוסף שקִימְחָא הוא העִיקָּר, וכיון שקמח אינו נאכל כמות שהוא חי, יש בו משום איסור בישולי עובדי כוכבים.
אָמַר רַב בְּרוֹנָא, אָמַר רַב, עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִצִּית אוּר [-אש] בַּאֲגַם, כָּל החֲגָבִים שֶׁבַּאֲגַם שניצלו באותה האש אֲסוּרִין. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמִי – באיזה אופן מדובר, אִילֵימָא דְּלֹא יָדְעֵי הֵי טָמֵא וְהֵי טָהוֹר – אם באופן שמחמת שניצלו אי אפשר להכיר מי הוא חגב טהור ומי הוא חגב טמא, פְּשִׁיטָא – פשוט שכל החגבים אסורים מספק, ומַאי אִירְיָא – מדוע הוצרך רב לומר דין זה דוקא בעוֹבֵד כּוֹכָבִים, והרי אֲפִילוּ יִשְׂרָאֵל נַמִּי שהדליק את האש וצלה את החגבים, כל אחד מהם אסור באכילה מחשש שזהו חגב טמא. וְאֶלָּא אם נאמר שטעם האיסור הוא מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְכִי הַאי גַּוְונָא מִי אַסִּיר – וכי באופן כזה נאסרים החגבים באכילה, וְהָא אָמַר רַב חָנָא בַּר אַבְדִּימִי, אָמַר רַב פְדָת, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הַאי עוֹבֵד כּוֹכָבִים דְּחָרִיךְ רֵישָׁא – גוי שחרך ראש של בהמה כדי לשרוף את השערות שבו, שָׁרִי לְמֵיכַל אֲפִילוּ מֵרֵישׁ אוּנֵיהּ – מותר לישראל לאכול אפילו מראש האוזן של אותה בהמה, אַלְּמָא לַעֲבוּרֵי שַׁעַר קָא מִיכַוֵין – ומוכח שכיון שלא היתה כוונת הגוי לבשל את הראש אלא להעביר את השיער שבו, מותר הוא באכילה, הָכָא נַמִּי – ואם כן גם כאן, לְגִלּוּיֵי אֲגַם קָא מִיכַוֵין – הרי כוונתו לשרוף את הקנים שעל שפת האגם, ולא לצלות את החגבים שבו, ומדוע נאסרו באכילה.
מתרצת הגמרא, לְעוֹלָם מדובר באופן דְּלֹא יְדִיעַ הֵי טָמֵא וְהֵי טָהוֹר, וזהו טעם האיסור, וּמַעֲשֵׂה שֶׁהָיָה, שעליו אמר רב דין זה, בְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים הָיָה, ולכן נמסרה כך מימרא זו, אף שבאמת דין זה שייך גם בישראל.
אָמַר רָבִינָא, הִלְכָּךְ – לכן, כיון שהתבאר שכאשר אין הגוי מתכוון לבישול לא נאסר המאכל, הַאי עוֹבֵד כּוֹכָבִים דְשָׁדָא סִכְּתָּא לְאַתּוּנָא – גוי שהסיק את התנור כדי להכניס שם יתד עץ לייבשה, וְקָבַר בָּהּ יִשְׂרָאֵל קָרָא מֵעִיקָּרָא – וקודם לכן הטמין ישראל באותו תנור דלעת, אף על פי שהגוי הוא שהסיק את התנור, שַׁפִּיר דָּמִי – מותר הדבר, כיון שלא ידע הגוי שיש שם דלעת, ולא התכוון לבישול. לְבַסּוֹף – אך אם הכניס הישראל את הדלעת לאחר שהכניס העובד כוכבים את היתד, וראה זאת הגוי קודם שהדליק את האש, אַסִּיר – אסורה הדלעת באכילה, שכיון שראה הגוי שיש שם דלעת, יתכן שכשהדליק את האש היתה כוונתו אף לבשלה.
