ו וַתְּחַסְּרֵ֣הוּ מְּ֭עַט מֵֽאֱלֹהִ֑ים וְכָב֖וֹד וְהָדָ֣ר תְּעַטְּרֵֽהוּ׃ ז תַּ֭מְשִׁילֵהוּ בְּמַֽעֲשֵׂ֣י יָדֶ֑יךָ כֹּ֗֝ל שַׁ֣תָּה תַֽחַת־רַגְלָֽיו׃
֍ ֍ ֍
(ו) אך חוזר עתה וסותר את טענות הפילוסופים, ואומר כי יש לאדם יתרון על השמים בארבעת הדברים העיקריים שעל פיהם נקבעת חשיבותו של כל דבר, א. מבאר כי אין לדמות את האדם לשאר בעלי החיים מצד שהוא דומה להם בגופו, ולומר שיש לו יתרון רק בכך שיש לו נפש מדברת, אלא אדרבה, דומה האדם לעליונים, כי עיקרו הוא שכל רוחני, ושונה מהם רק בכך שיש לו חסרון שנפשו מחוברת וקשורה בגוף, ולכן לאחר שימות האדם ויתבטלו כוחות גופו, תישאר מהותו האמיתית שהיא כח רוחני שכלי, ועל כך אומר, וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים, כלומר, האדם מוגדר בכך שיש לו חסרון מסוים ביחס לשאר הכוחות הרוחניים העליונים, שהוא קשור בגוף חומרי, אך מהותו וטבעו של האדם היא כאחד הכוחות העליונים, ואילו כל הכוכבים המצויים בשמים אינם אלא דברים גשמיים וחומריים, ואם כן ודאי שהאדם הרוחני חשוב יותר מכל הדברים הגשמיים. ב. וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ, כלומר, כיון שהאדם מורכב מגוף ונפש, והנפש נבראה באופן שהיא מוכנה מטבעה לקבלת החכמה והתבונה, ואילו הגוף עשוי עפר מן האדמה, וגם לאחר בריאתו הוא בשר ודם, שאינו מוכן מטבעו לקבל את אורות השכל והתבונה, אם כן חכמת ה' וגדולתו ניכרת באדם בשתי הבחינות הללו, המכונות כאן 'כבוד' ו'הדר', כי מצד הנפש ניכרת גדולת ה' בכך שברא נפש יקרה כזו העשויה לקבל את החכמה העליונה, והיא המכונה 'כבוד', כי כבודה הוא עצמי בהיותה רוחנית ובת אלהים [אך לאחר שכבר נבראה מובן שתשיג את החכמה האלוהית, מאחר וזהו טבעה ולכך נבראה]. ואילו מצד הגוף ניכרת גדולת ה' בכך שנטל עפר מן האדמה, בשר ועצמות, והכשירו לקבל אורות צחים ועליונים של חכמה בינה ודעת, והוא המכונה כאן 'הדר', שמשמעותו יופי חיצוני הניכר בגוף האדם. נמצא איפוא שהאדם מעוטר בכבוד והדר המגדילים ומאדירים את שם ה' יותר מכל גרמי השמים וריבואות הכוכבים.
(ז) ג. תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ – האדם הוא המשל של כל מעשי ידי ה' בכל העולמות, כי הוא כולל את כל הכוחות של כל הנבראים בכל העולם, ומחמת כן הוא מכונה 'עולם קטן' [ובדומה למשל ונמשל, שהמתבונן במשל מבין את הנמשל, כך המתבונן באדם ובכל כוחותיו לומד להכיר את כל כוחות הטבע והנבראים]. ד. וכלול בלשון 'תַּמְשִׁילֵהוּ' גם ענין הממשלה והשלטון, כי האדם שולט על כל הברואים בעולם, עד אשר כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו – את כל הברואים שמת כאילו הם מוטלים תחת רגליו ומיועדים לצרכו של האדם, וכפי שמוכיח זאת בפסוקים הבאים.
