השער השישי, שער הכניעה
פרק תשיעי
הגאווה שבמעלות הרוחניות מתחלקת לשני חלקים, האחד מגונה והשני משובח. המגונה, שיתגאה האדם בחכמתו והצדיק במעשהו, וגורם זה שירבה בעיניו ויספיק אצלו מה שעשה כבר, ויחשוב שדי לו במה שיצא לו מן השם הטוב והשבח אצל בני אדם, ויבזה את בני האדם, ויגעל אותם, ויספר בגנותם, ויהיו חכמי דורו וגדוליהם פחותים בעיניו, ויתפאר בקצור מעשי חבריו וסכלותם, וזה הוא הנקרא אצל חז"ל 'מתכבד בקלון חברו', ואדם כזה לא יהיה נכנע ולא עניו.
והגאוה המשובחת במעלות הרוחניות, כשמתגאה החכם בחכמתו והצדיק במעשהו ויודה לגודל טובת הבורא עליו בהם וישמח בעבורם, ויגרום לו להוסיף ולהשתדל בהם ולהכנע לקרוביו ולשמוח בחבריו ולחוס על כבודם, ולכסות סכלותם, ולדבר בשבחם, ולאהוב אותם, ולהליץ בעדם, ולהזהר בכבודם. וימעטו בעיניו כל מעשיו הטובים, ויטרח תמיד להרבות בהם, ויכנע בליבו מתוך שיכיר את חולשתו מלהשיג את כל רצונו בהם, וישפיל עצמו למי שמקוה שעל ידו תהיה לו תוספת במעלות הרוחניות, ומודה לאלקים על מה שחננו מן המעלות, ומשבח אותו על אשר הפיקו לקנות את המידות החמודות. וזאת הגאוה אינה מתנגדת לכניעה, ולא מרחקת אותה ועל כגון זה אמר הכתוב על יהושפט 'ויגבה לבו בדרכי ה". אך גאוה זו מסייעת לכניעה ומוסיפה בה.
