משנה ב: אָמַר לָה כִּנְסִי שְׁטָר חוֹב זֶה אוֹ שֶׁמְּצָאַתּוּ מֵאֲחוֹרָיו, קוֹרְאָה וַהֲרֵי הוּא גִטָּהּ, אֵינוֹ גֵט, עַד שֶׁיֹּאמַר לָהּ הֵא גִטֵךְ. נָתַן בְּיָדָהּ וְהִיא יְשֵׁנָה, נֵעוֹרָה, קוֹרְאָה וַהֲרֵי הוּא גִטָּה, אֵינוֹ גֵט, עַד שֶׁיֹּאמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵךְ. הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּזְרָקוֹ לָהּ, קָרוֹב לָהּ, מְגֹרֶשֶׁת. קָרוֹב לוֹ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁתּ. מֶחֱצָה עַל מֶחֶצָה, מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת:
להבנת המשנה שלפנינו יש להקדים שנתינת הגט על ידי הבעל צריכה להיות לשם גירושין. משנתנו מבארת את הדין באופן שלא ידעה האשה שזהו גיטה:
אָמַר לָהּ – אמר הבעל לאשתו בעודו נותן לה את הגט, 'כִּנְסִי [-קבלי] שְׁטָר חוֹב זֶה', אוֹ שֶׁמְּצָאַתּוּ מֵאֲחוֹרָיו – מצאה את הגט כשהוא תחוב בבגד בעלה מאחוריו, ועיקם הבעל את גופו כדי שתוכל ליטלו משם, ופעולה זו מחשיבה כאילו נתן הבעל את הגט בידה [אבל אם נטלתו מעצמה לבדה, אף שאמר לה שהוא גיטה, אינה מגורשת], אך לא אמר לה דבר, קוֹרְאָה – קוראת האשה את הכתוב שם וְרואה שהֲרֵי הוּא גִטָּהּ, אֵינוֹ גֵט, עַד שֶׁיֹּאמַר לָהּ 'הֵא גִטֵךְ'. ויכול לומר לה כן אף לאחר שהגיע הגט לידה.
נָתַן בְּיָדָהּ וּבאותה שעה הִיא יְשֵׁנָה, לאחר זמן נֵעוֹרָה – התעוררה משנתה, קוֹרְאָה, וַהֲרֵי הוּא גִטָּה, אֵינוֹ גֵט, כיון שבעודה ישינה אינה יכולה לשמור את הגט, ויש צורך שיתן את הגט במקום המשתמר, עַד שֶׁיֹּאמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵךְ. ואף עתה, לאחר שנתן לה בשנתה, והתעוררה, יכול לומר לה כן, ויחולו הגירושין.
הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּזְרָקוֹ לָהּ – זרק הבעל את הגט לכיוונה, ונפל על הארץ בין שניהם, אם היה זה קָרוֹב לָהּ, במקום שהיא יכולה לשומרו, והבעל אינו יכול לשומרו ממקומו, הרי היא מְגֹרֶשֶׁת. אך אם נפל קָרוֹב לוֹ, שהוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה לשומרו, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. מֶחֱצָה עַל מֶחֶצָה – נפל הגט באמצע, בין שניהם, במקום ששניהם יכולים לשומרו, או ששניהם אינם יכולים לשומרו כל אחד לבדו, אלא רק שניהם יחד, הרי היא מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת – ספק מגורשת.
