דְבֵי – אחד מאנשי ביתו של אדם ששמו פַּרְזָק, רוֹפִילָא – שהיה משנה למלך, אָנַס – נטל בכח הַנְהוּ כּוּבֵי – אותם כלים שהיו שייכים ליהודים מֵהעיר פּוּמְבְּדִיתָא, רָמָא בְּהוּ חַמְרָא – והכניס בהם יין, ולאחר זמן אַהֲדְרִינְהוּ נִיהַלֲיְהוּ – החזיר את אותם כלים לבעליהם היהודיים. אָתוּ וְשַׁיְילוּהָ לְרַב יְהוּדָה – באו בעלי הכלים ושאלו את רב יהודה האם מותר להם להשתמש בכלים אלו. אָמַר לְהוּ, כך הוא הדין, דָּבָר שֶּׁאֵין מַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם – כלים שהכניסו בהם הגויים יין אסור לזמן קצר, כגון לשתיה בלבד, ולא כדי לקיימם בהם זמן מרובה, מְשַׁכְשְׁכָן – רוחצם בְּמַיִם, וּמוּתָּרִין.
אָמַר רַב יְהוּדָה, הָנֵי כּוּבֵי דַּאֲרַמָּאֵי – אותם כלים של גויים, שדרך לשתות בהם יין, דָּבָר שֶּׁאֵין מַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם הוּא, ולכן מְשַׁכְשְׁכָן בְּמַיִם, וּמוּתָּרִין.
כַּסֵּי – כוסות של חרס, ששותים בהם יין, ואין משאירים בהם את היין להתקיים זמן רב, רַב אַמִּי אָסַר, וְרַב אַשִׁי שָׂרֵי – התיר. ומבארת הגמרא, אִי שָׁתִי עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּהוּ פַּעַם רִאשׁוֹנָה – אם הגוי שתה בהם יין בפעם הראשונה לאחר יצירתם, כּוּלֵּי עָלְמָא לֹא פְּלִיגֵי דְאֲסִירֵי – לדברי הכל אסור לשתות בהם שוב, כיון שבפעם הראשונה ששותים בכלי חרס הוא בולע הרבה, ואין בליעה זו יוצאת ממנו. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא כששתה בהם הגוי בְּפַעַם שְׁנִיָּה. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי – ויש אומרים את מחלוקתם באופן אחר, אם שתה בהם הגוי בפַּעַם רִאשׁוֹן, וְכן אם שתה בהם בפעם שֵׁנִי, כּוּלֵּי עָלְמָא לֹא פְּלִיגֵי דַּאֲסִיר – לדברי הכל הכוסות אסורות, כיון שבפעמיים הראשונות עדיין הכוסות בולעות הרבה, כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא בְּפַעַם שְׁלִישִׁי. ופוסקת הגמרא את ההלכה, וְהִלְכְתָא, פַּעַם רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, אָסוּר. פעם שְׁלִישִׁי, מֻתָּר. וְקָא פָּרֵישׁ גָּאוֹן – ופירש רב האי גאון את דברי הגמרא, דְּהָנֵי כַּסֵּי – שאותם כוסות שהגמרא דנה בהם, דְפַּחְרָא נִינְהוּ – כלי חרס הם.
אָמַר רַב זְבִיד, קוּנְיָא – כלי חרס המצופה עופרת, שהשתמשו בו ליין אסור, חִיוְרָאתָא וְאוּכְמָא – אם החרס עצמו לבן או שחור, שָׂרֵי – מותר, כיון שמחמת העופרת המצפה אותו אינו בולע, אבל יְרוֹקָא – אם הוא חרס ירוק, אַסִּיר – אסור להשתמש בו, אף שהוא מצופה עופרת, מִשּׁוּם דְמַצְרִיף – כיון שחרס זה נעשה מקרקע של 'צריף', שהיא בולעת הרבה, ואף כשהיא מצופה חרס. וְאִי אִית בְּהוּ קוּרְטוֹפְנֵי -ואם יש סדקים בעופרת המצפה את הכלים הללו, כּוּלְהֵי אֲסִירֵי – כולם אסורים, ואף הכלים השחורים והלבנים, כיון שדרך אותם סדקים נכנס היין ונבלע בחרס. וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – וההלכה היא כדבריו, דִּבְהֶדְיָא גַּרְסִינָן – שהרי כך למדנו בפירוש במסכת כתובות בְּפֶרֶק שְׁנֵי דַּיָּינֵי גְּזֵלוֹת (קז:), 'וְהִלְכְתָא כְּרַב זְבִיד בְּמָאנֵי דְקוּנְיָא', כלומר, הלכה כרב זביד בדין זה שאמר לגבי כלי חרס המצופים עופרת.
וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה, שיש חילוק בין סוגי כלי החרס, היינו רק לְעִנְיָן יַיִן נֶסֶךְ, דְתַּשְׁמִישׁוֹ – שמשתמשים בו עַל יְדֵי צוֹנֵן, אֲבָל לְעִנְיָן חָמֵץ בְּפֶסַח, דְתַּשְׁמִישׁוֹ עַל יְדֵי חַמִּין, בֵּין יְרוּקֵי בֵּין בְּחִיוָארֵי בֵּין אוּכְמֵי – בין ירוקים, בין לבנים ובין שחורים, כּוּלְהֵי אֲסִירֵי – כולם אסורים בפסח, דְחָזִינָא לְהוּ דְמִידַיְיתֵי וּבַּלְעֵי – שהרי אנו רואים שהדפנות של הכלים מוציאות מצידם החיצוני לַחוּת שבלעו מהמים שיש בהם, והרי זה סימן שהם בולעים ממה שיש בהם, וְהַתּוֹרָה הֵעִידָה עַל כְּלִי חֶרֶס, שֶׁלאחר שבלע דבר איסור אֵינוֹ יוֹצֵא מִיְּדֵי דוֹפְיוֹ לָעוֹלָם, שהרי נאמר (ויקרא ו כא) 'וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר', הרי שאין לו תקנה אלא שבירה.
שנינו במשנה, 'הַחַרְצַנִּים וְהַזָּגִין שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֲסוּרִין, וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לַחִין אֲסוּרִין, וִיבֵשִׁין מוּתָּרִין'.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַחַרְצַנִּים וְהַזָּגִין שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, לַחִין אֲסוּרִין, וִיבֵשִׁין מוּתָּרִין, והיינו כדעת חכמים במשנתנו. מבררת הגמרא, אֵלּוּ הֵן 'לַחִין' וְאֵלּוּ הֵן 'יְבֵשִׁין', ומבארת, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, 'לַחִין' היינו כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מעת שהיו שרויים ביין נסך, ו'יְבֵשִׁין' היינו לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כְּשֶׁהֵן אֲסוּרִין, והיינו בתוך שנים עשר חודש, אֲסוּרִין אֲפִילוּ בַּהֲנָאָה. וּכְשֶׁהֵן מוּתָּרִין, והיינו לאחר שנים עשר חודש, מוּתָּרִין אֲפִילוּ בַּאֲכִילָה. וּמְפָרֵשׁ בַּיְּרוּשַׁלְמִי (הלכה ה), שאיסור זה של זגין וחרצנים הוא בִּמְשַׁלֵה [-כשמוציא] אוֹתָן מִתּוֹךְ הַבּוֹר שלשם נמשך היין מהגת לאחר שדורכים אותו, והיינו כיון דְּאֵין נַעֲשָׂה יַיִן נֶסֶךְ עַד שֶׁיֵּרֵד לַבּוֹר, אבל קודם לכן, כשהוא עדיין בתוך הגת ומעורב עם החרצנים והזגים, אין היין נאסר, וכל שכן שהחרצנים והזגים מותרים.
אָמַר רַב זְבִיד, הַאי דּוּרְדַיָּא דְּחַמְרָא – אותם שמרי יין דַּאֲרַמָּאֵי – של גויים, לְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא – לאחר שנים עשר חודשים, שָׂרֵי – מותרים.
אָמַר רַב חֲבִיבָא, הַאי אֲבַטָּא דְטַיְיעֵי – חמת העשויה מעור עבה, של ישמעאלים ההולכים בדרכים וממלאים בה יין לזמן רב, בָּתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא – לאחר שנים עשר חודשים, שָׂרֵי – מותר להשתמש בהם ליין של היתר.
שנינו במשנה בכלל הדברים של גויים האסורים, 'הַמוּרְיָיס', והיינו שומן של דגים, לרבי מאיר אסור אפילו בהנאה, ולחכמים אסור רק באכילה אך מותר בהנאה. ואיסור זה אינו מחמת דגים טמאים, כיון שעושים אותו מדגים טהורים, אלא מחשש שמערבים בו יין. תָּנֵי – שנה הלכה זו אֲבִימִי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ, מוּרְיָיס של עובד כוכבים אוּמָן, מֻתָּר, הוּא – אבימי תָּנֵי לָהּ – הוא ששנה הלכה זו, וְהוּא אָמַר לָהּ – והוא פירש זאת, פַּעַם רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי שמוציאים את השומן מהדג, מֻתָּר, וּפעם שְׁלִישִׁי, אָסוּר. והטעם לכך, רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי מֻתָּר, כֵּיוָן דִשְׁמֵינָא – כיון שיש בדג שומן רב, לֹא צָרִיךְ לְמִירְמָא בֵּיהּ חַמְרָא – אינו צריך לערב בו יין כדי להשביחו, אבל פעם שְׁלִישִׁי, קָלִישׁ שׁוּמָנֵיהּ – מתמעט השומן שבו, וְרָמוּ בֵּיהּ חַמְרָא – ומוסיפים בו יין.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא אַרְבָא דְמוּרַיְיסָא – מעשה בספינה הטעונה מורייס של גויים, דְּאֲתָאִי לִנְמֵילָא דְּעַכּוֹ – שהגיעה לנמל של העיר עכו, אוֹתִיב רַבִּי אַבָּא דְּמִן עַכּוֹ נְטוּרֵי בַּהֲדָהּ – הושיב רבי אבא שמהעיר עכו שומרים על המורייס שבספינה, אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַבִּי אַבָּא דְּמִן עַכּוֹ, עַד הָאִידְנָא מַאן נָטְרָהּ – וכי מי שמר את המורייס שבספינה עד עתה, וכיון שלא נשמרה עד עתה, מה התועלת בשמירה ששומרים אותה כעת. אָמַר לֵיהּ רבי אבא דמן עכו, עַד הָאִידְנָא לְמַאי נֵיחוּשׁ לָהּ – עד עתה, מה החשש שאנו צריכים לחשוש בה, אִי מִשּׁוּם דִמְּעַרְבֵי בָּהּ חַמְרָא – אם מחמת שמערבים בה יין, אין סברא לחשוש לכך, שהרי במקום שממנו מביאים את המורייס, היין יקר יותר מהמורייס, עד שמידה ששמה קִיסְטָא דְמוּרַיְיסָא, בְּ'לוּמָא' – בזוז אחד, ואילו מידת קִיסְטָא דְּחַמְרָא – של יין, בְּאַרְבָּעָה לוּמֵי, וכיון שהיין יקר פי ארבעה מהמורייס, לא מסתבר שיערב יין במורייס. אבל בעכו היה המורייס יקר מהיין, ולכן יש חשש שיערב עתה יין במורייס, ולכן העמיד רבי אבא דמן עכו שומרים על הספינה. המשיך רבי אבא ושאלו, וְדִלְמָא מְאִירָא דְצוֹר אָתָא – שמא באה הספינה דרך העיר צור, דְּנָפִישׁ חַמְרָא – שיש שם יין מרובה, ויתכן שעירבו שם יין במורייס. השיב לו רבי אבא דמן עכו, הָתָם – שם, בדרך העוברת ליד צור, עִקּוּלֵי וּפְּשׁוּרֵי אִיכָּא – יש שם עיקול של הנהר, ומי הפשרת שלגים, שמחמת כן אין הספינות יכולות לעבור דרך שם.
