משנה ח: הַכֹּל סוֹמְכִין חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, סוּמָא, וְנָכְרִי, וְהָעֶבֶד, וְהַשָּׁלִיחַ, וְהָאִשָּׁה. וּסְמִיכָה, שְׁיָרֶי מִצְוָה, עַל הָרֹאשׁ, בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, וּבִמְקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין, וְתֵכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה:
משנה ח: הַכֹּל סוֹמְכִין – כל המביאים קרבן יחיד סומכים על ראש הקרבן לפני שחיטתו, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, לפי שאינם בני דעת, סוּמָא, כיון שבפר העלם דבר של ציבור סומכים הסנהדרין על ראש הפר, ובין הסנהדרין לא היה סומא [שהרי לא היו בהם בעלי מומים כלל], ולומדים מכך שאף בקרבן יחיד אין הסומא סומך, וְנָכְרִי, כיון שנאמר בענין זה 'בני ישראל', וְהָעֶבֶד, וְהַשָּׁלִיחַ, שנאמר 'וסמך ידו', ולא יד עבדו ולא יד שלוחו, וְהָאִשָּׁה, כיון שנאמר 'בני ישראל', ולא 'בנות ישראל'. וּסְמִיכָה עצמה היא שְׁיָרֵי מִצְוָה, כלומר אינה מעכבת את הקרבן, ונעשית עַל הָרֹאשׁ של הקרבן, בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, ולומדים כן מהסמיכה הנעשית בשעיר המשתלח, שנאמר שם (ויקרא טז כא) 'וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי'. וּבִמְקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין, והיינו בעזרה, וְהטעם לכך שסומכים במקום השחיטה, כיון שתֵכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה, ואין להתעכב ביניהם, ולכן מביאים את הקרבן לעזרה, סומכים עליו ומיד שוחטים אותו:
