פרק י, משנה א: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הָעֹמֶר הָיָה בָא בַשַּׁבָּת מִשָּׁלשׁ סְאִין, וּבַחֹל מֵחָמֵשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד בַּשַּׁבָּת וְאֶחָד בַּחֹל, מִשָּׁלשׁ הָיָה בָא. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, בַּשַּׁבָּת הָיָה נִקְצָר בְּיָחִיד וּבְמַגָּל אַחַת וּבְּקֻפָּה אֶחָת. וּבַחֹל, בִּשְׁלשָׁה וּבְשָׁלשׁ קֻפּוֹת וּבְשָׁלשׁ מַגָּלוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד בַּשַּׁבָּת וְאֶחָד בַּחֹל, בִּשְׁלשָׁה וּבְשָׁלשׁ קֻפּוֹת וּבְשָׁלשׁ מַגָּלוֹת:
פרק י, משנה א: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, קרבן מנחת הָעֹמֶר, שהוא עשירית האיפה קמח שעורים, שמקריבים ממחרת יום טוב ראשון של פסח, ודינו ככל קרבן ציבור שדוחה את השבת, אמנם יש חילוק באופן הכנתו בין שבת לחול, הָיָה בָא בַשַּׁבָּת – אם חל יום זה בשבת, היו מביאים את העומר מִשָּׁלשׁ סְאִין, כלומר, היו קוצרים רק שלש סאים, כדי למעט במלאכות, ומאותם שלש סאים היו מוציאים עשירית האיפה על ידי שהיו מנפים את הקמח פעמים רבות, עד שנעשה מובחר, ואף שזו טירחא רבה וריבוי במלאכה זו, מוטב שירבו במלאכה זו ולא יקצרו כמות גדולה ויצטרכו לעשות מלאכות רבות נוספות [קצירה, זרייה, טחינה, וניפוי של שני סאים נוספים]. וּבַחֹל – אם חל יום זה בחול, היו מביאים את המנחה מֵחָמֵשׁ סאים, ומכמות זו קל יותר להוציא עשירית האיפה מובחרת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד [-בין אם חל] בַּשַּׁבָּת, וְאֶחָד [-ובין אם חל] בַּחֹל, מִשָּׁלשׁ סאים בלבד הָיָה בָא, כדי שלא להטריח יותר מידי את הציבור העומדים שם בשעת הקצירה. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, בַּשַּׁבָּת הָיָה העומר נִקְצָר בְּיָחִיד, וּבְמַגָּל אַחַת, וּבְּקֻפָּה אֶחָת, כדי למעט במלאכות, וּבַחֹל, היה העומר נקצר בִּשְׁלשָׁה בני אדם, וּבְשָׁלשׁ קֻפּוֹת, וּבְשָׁלשׁ מַגָּלוֹת, ועשו כן כדי לפרסם שקצירת העומר נעשית ממחרת יום טוב של פסח, ולא ממחרת יום השבת כדעת הצדוקים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד בַּשַּׁבָּת וְאֶחָד בַּחֹל, היה העומר נקצר בִּשְׁלשָׁה בני אדם, וּבְשָׁלשׁ קֻפּוֹת, וּבְשָׁלשׁ מַגָּלוֹת:
