משנה ד: קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ בְקֻפּוֹת, הֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה, הָיוּ מְהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָאוּר, כְּדֵי לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת קָלִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּקָנִים וּבִקְלִיחוֹת חוֹבְטִים אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמָעֵךְ. נְתָנוּהוּ לָאַבּוּב, וְאַבּוּב הָיָה מְנֻקָּב, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוּר שׁוֹלֵט בְּכֻלּוֹ. שְׁטָחוּהוּ בָעֲזָרָה, וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ. נְתָנוּהוּ בָרֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת, וְהוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ עִשָּׂרוֹן שֶׁהוּא מְנֻפֶּה מִשְּׁלשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה, וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם, וְחַיָּב בַּחַלָּה, וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת. בָא לוֹ לָעִשָּׂרוֹן, וְנָתַן שַׁמְנוֹ וּלְבוֹנָתוֹ, יָצַק, וּבָלַל, הֵנִיף, וְהִגִּישׁ, וְקָמַץ, וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים:
משנה ד: קְצָרוּהוּ לעומר, וּנְתָנוּהוּ בְקֻפּוֹת, הֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה, הָיוּ מְהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָאוּר – שורפים אותו מעט באש, בעודו בשיבולים, כְּדֵי לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת קָלִי, שנאמר (ויקרא ב יד) 'אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ', דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אין קולים אותו מיד, אלא תחילה חובטים אותו, אך לא כדרך תבואה רגילה שחובטים אותה במקלות קשים, אלא בְּקָנִים וּבִקְלִיחוֹת רכים חוֹבְטִים אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמָעֵךְ, ואחר כך מקיימים בו מצוות קליה, וסוברים חכמים שאין עושים כן באש ממש, כיון ש'קליה' היינו על ידי כלי, ולכן נְתָנוּהוּ לָאַבּוּב – והוא כלי של נחושת, וְאַבּוּב הָיָה מְנֻקָּב – היו בו חורים, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוּר שׁוֹלֵט בְּכֻלּוֹ. שְׁטָחוּהוּ בָעֲזָרָה, וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ, כדי שיתייבש היטב. נְתָנוּהוּ בָרֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת – ריחיים שאינן טוחנות דק דק, שאם כן יטחנו גם הקליפות של התבואה, וניפו את הקמח פעמים רבות, וְהוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ לבסוף עִשָּׂרוֹן אחד שֶׁהוּא מְנֻפֶּה מִשְּׁלשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה, בכל פעם השתמשו בנפה דקה יותר, וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם, וְחַיָּב בַּחַלָּה, כיון שחיוב חלה חל בשעת הכנת העיסה, ובאותו זמן הוא כבר חולין, וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, כיון שחיוב מעשר חל בשעת גדישת התבואה בשדה בעודה בשיבולים, ובאותו זמן היתה התבואה של הקדש. רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב את השאר בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת, כיון שהוא סובר שמתחילה אין הקדש נותן דמים אלא בעד שיעור של עשרון בלבד, והשאר מעולם לא היה שייך להקדש. בָא לוֹ המתעסק בהכנת העומר לָעִשָּׂרוֹן, וְנָתַן מעט משַׁמְנוֹ בכלי לפני הנחת המנחה, ועל השמן נתן את הקמח, וּלְבוֹנָתוֹ – נתן את הלבונה בצידי הכלי, יָצַק את השמן על הקמח, וּבָלַל, ואחרי הבלילה נותן את שארית השמן, הֵנִיף, וְהִגִּישׁ את המנחה לקרן דרומית מערבית של המזבח, וְקָמַץ, וְהִקְטִיר את הקומץ, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים:
