א) שינוי יש בשגגת טומאת מקדש וקדשיו, מה שאין כן בשאר כריתות, שכל האיסורים האחרים שיש בהם כריתות, כיון ששגג ונודע לו בסוף שחטא, אף על פי שלא היתה לו ידיעה בתחילה, הרי זה חייב חטאת. אבל בטומאת מקדש וקדשיו, אינו מביא קרבן עולה ויורד עד שתהיה לו ידיעה לטומאה – ידיעה שהוא טמא, וידיעה לקודש או למקדש – וידיעה שדבר זה הוא קודש, או שמקום זה הוא מקדש, בתחלה – קודם שחטא, וכן תהיה לו ידיעה לטומאה וידיעה לקדש או למקדש בסוף, והעלם בינתיים – ובין שתי הידיעות, בשעה שחטא, נעלם ממנו האיסור. כיצד, נטמא האדם בלא ידיעתו, ונכנס למקדש או אכל קודש, ואחר כך נודע לו שנטמא ושהיה טמא בשעה שאכל או שנכנס, ושקודש היה זה שאכלו, או מקדש היה זה המקום שנכנס לו, הרי זה פטור מקרבן, עד שידע בתחילה שנטמא, [וידע שזה קודש] ושזה מקדש קודם שיכנס או קודם שיאכל. כיצד, נטמא האדם, וידע שנטמא, וידע שזה מקדש ושזה קודש, ואחר כך נעלמה ממנו הטומאה, ושכח שנטמא, ונכנס למקדש או אכל קודש, והוא יודע שזה מקדש ושזה קודש, או ששגג ושכח שזה מקדש או שזה בשר קודש, והוא יודע שהוא טמא, ונכנס או אכל, או ששגג או שכח שנטמא, וגם שכח שזה בשר קדש ושזה מקדש, ונכנס או אכל, ואחר כך נודע לו דברים שנתעלמו ממנו, הרי זה מביא קרבן עולה ויורד, בכל צד וצד – בכל אפשרות משש מחלוקות [-חילוקים] אלו.
ומניין אנו לומדים שדין שגגת מקדש וקדשיו כך הוא, שהרי בשאר שגגות נאמר 'בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה ואשם, או הודע אליו חטאתו אשר חטא', ללמד שכיון שידע בסוף, אף על פי שלא ידע בתחילה, חייב קרבן. ואילו בטומאת מקדש וקדשיו נאמר 'ונעלם ממנו והוא ידע ואשם', מאחר שנאמר 'ונעלם ממנו' מכלל – משמע מכך שהיתה שם ידיעה בתחילה, ונאמר 'והוא ידע [ואשם]', הא למדת – יש ללמוד מכך שהוא צריך ידיעה בתחילה, וידיעה בסוף, והעלם בינתיים.
