משנה ה: מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּק יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא מָלֵא קֶמַח וְקָלִי שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂים. מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, הֻתַּר הֶחָדָשׁ מִיָּד, וְהָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כֻּלּוֹ אָסוּר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא מִן הַתּוֹרָה הוּא אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג), עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. מִפְּנֵי מָה הָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִין בּוֹ:
משנה ה: מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, יוֹצְאִין האנשים וּמוֹצְאִין את שׁוּק יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא מָלֵא קֶמַח וְקָלִי מהתבואה החדשה שהותרה בהקרבת העומר, אך דבר זה נעשה שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים, כיון שהם גזרו שלא לקצור תבואה חדשה קודם הקרבת העומר, שמא יבוא האדם לאכול מהתבואה לפני הקרבת העומר, באיסור, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂים, כיון שהוא סובר שלא גזרו חכמים על דבר זה, ולא חששו שמא יאכלו מהתבואה החדשה קודם הקרבת העומר.
מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, הֻתַּר הֶחָדָשׁ [-התבואה החדשה] מִיָּד. וְהָרְחוֹקִים מירושלים, ואינם יודעים מתי הוקרב העומר, מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן, כטעם שיבואר להלן. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף [-יום הנפת העומר, ט"ז בניסן] כֻּלּוֹ אָסוּר, עד סוף היום, והטעם לכך, כיון שחשש שבשנה שיבנה בית המקדש יטעו האנשים ויסברו שכשם שבשנה שעברה אכלו מהחדש בט"ז בניסן, כך עתה יכולים לאכול בו, ואינם יודעים שבשנה זו, שנבנה בית המקדש, אסור לאכול מן החדש עד שיוקרב קרבן העומר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וכי רבן יוחנן בן זכאי הוא שהתקין לאסור את החדש, וַהֲלֹא מִן הַתּוֹרָה הוּא אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג יד), 'וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם', ולכאורה יש סתירה בפסוק, האם האיסור הוא 'עד עצם היום הזה' או 'עד הביאכם את קרבן אלהיכם', ומחמת כן סובר רבי יהודה שבזמן שבית המקדש קיים, האיסור הוא רק עד הקרבת הקרבן, ואילו בזמן שאין בית המקדש קיים, האיסור הוא עד עצם היום הזה, ורק כשמסתיים היום מותר לאכול מהתבואה החדשה. ואמנם לדעת תנא קמא פירוש הפסוק 'עד עצם היום הזה' הוא עד תחילת היום, ומיד כשהאיר המזרח הותרה התבואה החדשה באכילה, והוצרך רבן יוחנן בן זכאי לתקן שיהא היום כולו אסור.
מבארת המשנה, מִפְּנֵי מָה הָרְחוֹקִים מירושלים מֻתָּרִים לאכול מהתבואה החדשה מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן, אף שאינם יודעים בבירור שהוקרב העומר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִין בּוֹ, ועד חצות היום בודאי הסתיימה הקרבתו.
