משנה ז: אַף הוּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים לְהָקֵל מְכַבְּדִין בֵּין הַמִּטּוֹת וּמַנִיחִין אֶת הַמֻּגְמָר בְּיוֹם טוֹב וְעוֹשִׂין גְּדִי מְקֻלָּס בְּלֵילֵי פְּסָחִים וַחֲכָמִים אוֹסְרִים.
במשנה הקודמת הובאו שלשה דברים שבהם היה רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי. אַף הוּא – רבן גמליאל, אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים לְהָקֵל, מְכַבְּדִין בֵּין הַמִּטּוֹת – בזמנם היו אוכלים בהסבה על גבי מיטות, ולאחר האכילה היו פירורים על הארץ בין המיטות, והתיר רבן גמליאל לטאטא ביום טוב את הקרקע שבין המיטות. וּמַנִיחִין אֶת הַמֻּגְמָר – מין בושם ששמו 'לבונה' וריחו טוב, מותר להניחו על גבי הגחלים בְּיוֹם טוֹב, כדי שיתפשט הריח הטוב על ידי העשן. וְעוֹשִׂין גְּדִי מְקֻלָּס – מותר לצלות גדי של חולין כדרך שצולים את קרבן הפסח בְּלֵילֵי פְּסָחִים. וַחֲכָמִים אוֹסְרִים שלשה דברים אלו, וטעם האיסור בטאטוא הקרקע שבין המיטות, מחשש שיבא להשוות גומות, ויש בכך משום תולדת מלאכת בונה. והאיסור בהנחת המוגמר על גבי גחלים הוא משום שזו מלאכת מבעיר שלא לצורך אוכל נפש. וטעם האיסור בגדי מקולס הוא כיון שנראה הדבר כקרבן פסח, ויסברו בני אדם שאוכל הוא קדשים בחוץ.
