יט כִּ֤י לֹ֣א לָ֭נֶצַח יִשָּׁכַ֣ח אֶבְי֑וֹן תִּקְוַ֥ת עֲ֝נִיִּ֗ים תֹּאבַ֥ד לָעַֽד׃ כ קוּמָ֣ה יְ֭הוָה אַל־יָעֹ֣ז אֱנ֑וֹשׁ יִשָּֽׁפְט֥וּ ג֝וֹיִ֗ם עַל־פָּנֶֽיךָ׃ כא שִׁ֘יתָ֤ה יְהוָ֨ה ׀ מוֹרָ֗ה לָ֫הֶ֥ם יֵֽדְע֥וּ גוֹיִ֑ם אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה׃
֍ ֍ ֍
(יט) והטעם שיֵענשו המרשיעים בדברים שבין אדם לחבירו, כִּי לֹא לָנֶצַח יִשָּׁכַח אֶבְיוֹן הנעשק על ידי אותם רשעים, ובודאי יעניש ה' את הרשעים המרעים לו. וכן יֵענשו המכחישים את ה' והשגחתו, כי תִּקְוַת עֲנִיִּים לא תֹּאבַד לָעַד [תיבת 'לא' שבתחילת הפסוק שייכת גם לסיומו], כי תקוותם של המקוים ומחכים לגילוי מלכות ה' וממשלתו לא תאבד, אלא תתקיים תקוותם ויתגלה ה' להעניש את החוטאים וכופרים בו.
(כ) אמנם, אף שבודאי יעניש ה' את כל החוטאים, מוסיף ומבקש שלא יהיה העונש על ידי בשר ודם, אלא קוּמָה יְיָ להענישם בעצמך, אַל יָעֹז אֱנוֹשׁ – ואל תענישם על ידי שתתן כח ועוז לאדם שהוא יהיה שבט אפך להעניש את החוטאים [ולשון 'אנוש' היא כמו 'איש קטן', ומורה על קטנות ושפלות האדם], אלא יִשָּׁפְטוּ גוֹיִם להענש על מעשיהם הרעים, עַל פָּנֶיךָ – על ידי שתתן פניך בהם, ללא אמצעי, והכל יראו שאתה עצמך עושה משפט ברשעים.
(כא) שִׁיתָה – תשים ותניח דבר זה, שיְיָ מוֹרָה לָהֶם – המורא שלהם יהיה מה' בעצמו, ולא יפחדו מבני אדם אחרים וממלכי גויים, יֵדְעוּ גוֹיִם את שם ה' לירא ממנו, אך לא יתייראו מבני אדם, כי אֱנוֹשׁ הֵמָּה – בני האדם הם קטנים ושפלים ואין להתיירא מהם, ואין להחשיבם שיהיו שבט אפו של ה', אלא היראה תהיה רק מה' בעצמו, סֶּלָה [-סיום הענין].
