שנינו במשנה, 'רבי יוסי אומר, אַף לֹא יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים', כלומר, שאסור לזרוע ירקות תחת צל של אשירה, הגם שבימות הגשמים אין הצל מסייע לגידולם, כיון שהעלים הנושרים מהאשירה משביחים את הקרקע. תמהה הגמרא, וְכי סָבַר רַבִּי יוֹסֵי זֶה וְזֶה גּוֹרֵם אָסוּר, כלומר, כיון שהקרקע המותרת יחד עם עלי האשירה האסורים מצמיחים את הירקות, ואף על פי כן אוסר רבי יוסי את הירקות הללו, מוכח לכאורה שהוא סובר שאם דבר היתר ודבר איסור משביחים את הדבר, הרי הוא אסור, וְקשה על כך, הָא תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נוֹטְעִין יִיחוּר [-ענף] שֶׁל עץ עָרְלָה, כיון שרק פירות ערלה אסורים בהנאה, ולא העץ עצמו, וְאֵין נוֹטְעִין אֱגוֹז שֶׁל עָרְלָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פְּרִי, ופירות ערלה אסורים בהנאה, ובכך שהוא נוטע אותו ומצמיח ממנו עץ חדש הרי הוא נהנה מפירות ערלה, וְאֵין מַרְכִּיבִין כִּפְנִיּוֹת – תמרים קטנים שֶׁל עָרְלָה, וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, אף שאסר רבי יוסי לכתחילה לעשות כן, מכל מקום מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי שֶׁאִם עבר ונָטַע פרי של ערלה, והצמיח ממנו אילן הנושא פירות, וְכן אם הִבְרִיךְ וְהִרְכִּיב – אם חיבר ענף של ערלה בתוך עץ שכבר עברו עליו שנות ערלה, מֻתָּר – הפירות הצומחים מאילנות אלו מותרים באכילה, אַלְּמָא – ומוכח מכך, שלְרַבִּי יוֹסֵי זֶה וְזֶה גּוֹרֵם מֻתָּר, וכיון שהשבח מגיע גם מהקרקע המותרת, לא נאסרים הפירות בהנאה, אף שצמיחתם היא מפרי של ערלה, ואם כן מדוע כאן אוסר רבי יוסי לזרוע ירקות בימות הגשמים [ואין לומר שאסר זאת רבי יוסי רק לכתחילה, כיון שכאן אינו משתמש בדבר איסור בידים, אלא ההנאה מעלי האשירה באה מאליה, ובאופן כזה, לדעת הסובר ש'זה וזה גורם מותר', היה מותר לעשות כן אף לכתחילה].
וְאַסִיקְנָא – והסיקה הגמרא בתירוצה, שרַבִּי יוֹסֵי, לְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנָן קָאָמַר לְהוּ – אמר את דבריו בשיטת חכמים, וכך מתפרשים דבריו, לְדִידִי – לפי דעתי, זֶה וְזֶה גּוֹרֵם מֻתָּר, ולכן רשאי תמיד לזרוע בצל האשירה, אבל לְדִידְכוּ – לפי דעתכם, דְּאַמְרִיתוּ זֶה וְזֶה גּוֹרֵם אָסוּר, ולכן אתם אוסרים לזרוע ירקות בימות החמה כיון שהצל של האשירה מועיל להם, אם כן ראוי לכם לומר שאַף לֹא יזרע יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהַנְבִיָה נוֹשֶׁרֶת עֲלֵיהֶן, וַהֲווֹ לָהֶן לְזֶבֶל. אמנם חכמים השיבו לו, שכנגד השבח שיש לירקות הללו מעלי האשירה, יש להם הפסד מהצל של האשירה, ולכן אין זה נחשב כנהנה מהאשירה כלל. ופוסקת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, שזה וזה גורם מותר.
הַהִיא גִּינְתָא – מעשה בגינה של ירקות, דְאִיזְדַבָּל – שזיבלו אותה בְּזֶבֶל של עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, והיינו בדם של עגלים שנשחטו לשם עבודה זרה, שָׁלְחָהּ רַב עַמְרָם קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף – שלח רב עמרם שאלה זו לרב יוסף, כִּי הַאי גַּוְנָא מַאי – מה הדין באופן זה. אָמַר לֵיהּ רב יוסף, הֲכִי אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר, זֶה וְזֶה גּוֹרֵם מֻתָּר.
משנה
נָטַל מִמֶּנָּה [-מהאשירה] עֵצִים, הרי הם אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. ואם עבר והִסִּיק בָּהֶן אֶת הַתַּנּוּר, אִם היה זה תנור חָדָשׁ, שההיסק הראשון מחשל ומחזק אותו לעולם, נמצא שהושלמה בנייתו על ידי עצי עבודה זרה, ואסור הוא בהנאה לעולם, ולכן יוּתָּץ – יש לשוברו. וְאִם היה זה תנור יָשָׁן, שאין ההיסק משביח אותו, יוּצַּן – יש לצננו, כדי לא ליהנות מחום האיסור, ואחר כך נשאר התנור בהיתרו. אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת, באש הבוערת בעצי עבודה זרה, אֲסוּרָה הפת בַהֲנָאָה. נִתְעָרְבָה הפת בַאֲחֵרוֹת שנאפו בעצים של היתר, וַאֲחֵרוֹת בַּאֲחֵרוֹת – ואותן אחרות שמעורבת בהן אותה פת התערבו מקצתם באחרות, באופן שבתערובת האחרונה יתכן שאין כלל את אותה פת שנאפתה באש של עבודה זרה, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת בַּהֲנָאָה, כיון שככר לחם זהו דבר חשוב שדרך למנותו, ואינו בטל ברוב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, באופן שהתערבה הפת האסורה באחרות המותרות, יוֹלִיךְ את דמי ההֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח, כלומר, יטיל לים המלח את דמי הככר האסורה שהתערבה בככרות המותרות, והכל מותר. אָמְרוּ לוֹ, אֵין פִּדְיוֹן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, ואינו יכול להתיר את הפת בדרך זו, אלא הכל אסור.
נָטַל הֵימֶנָּה [-מהאשירה] כַרְכַּר – עץ שמשתמשים בו האורגים להעביר את חוט הערב בין חוטי השתי, אָסוּר בַּהֲנָאָה. אָרַג בּוֹ אֶת הַבֶּגֶד, הבגד אָסוּר בַּהֲנָאָה. נִתְעָרֵב הבגד בַּאֲחֵרִים, כּוּלָּן אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח – ישליך לים המלח את דמי אותו בגד של איסור שהתערב בבגדים האחרים. אָמְרוּ לוֹ חכמים, אֵין פִּדְיוֹן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, ונשארו כל הבגדים אסורים בהנאה.
גמרא
מבררת הגמרא את ההלכה במחלוקת שבמשנתנו, אָמַר רַב חִסְדָּא, אָמַר רַב, הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר, אִם נִתְעָרְבָה הַפַּת אוֹ הַבֶּגֶד בַּאֲחֵרִים, יוֹלִיךְ הֲנָאָה לַיָּם הַמֶּלַח, וּמִשְׁתָּרוּ לֵיהּ כּוּלְּהוּ – וכל השאר מותרים. הַהוּא גַּבְרָא – מעשה באדם אחד, דְאִיעַרְבָא לֵיהּ חֲבִיתָא דִּסְתָם יֵינָן בְּחֲמְרֵיהּ – שהתערבה לו ביינו חבית של 'סתם יינם' של גויים, האסור בהנאה מדרבנן, אָתָא לְקַמֵּיהּ [-בא אותו אדם לפניו] דְּרַב חִסְדָּא, אָמַר לֵיהּ רב חסדא, זִיל שְׁקוֹל אַרְבָּעָה זוּזֵי – לך טול ארבעה זוז, שהם דְּמֵי חֲבִיתָא – כערך אותה חבית שהתערבה ביינך, וְשָׁדִי בְּנַהֲרָא – והשלך אותם לנהר, וְאִידָךְ תִּשְׁתְּרֵי לְךָ בַּהֲנָאָה – וכל היין שברשותך יהיה מותר בהנאה.
משנה
גוי העובד לעבודה זרה יכול לבטלה, ולאחר מכן מותרת היא בהנאה לישראל. משנתנו מבארת את דרך ביטולה של העבודה זרה: כֵּיצַד מְבַטְלָהּ הגוי לאשירה שנעשתה לשם עבודה זרה, קִירְסֵם – נטל ממנה קיסמים דקים לצורך הדלקת אש, וְכן אם זֵירֵד – חתך את הענפים הלחים שבה, וְכן אם נָטַל מִמֶּנָּה מַקֵּל אוֹ שַׁרְבִיט, אֲפִלּו נטל ממנה עָלֶה, הֲרֵי זוֹ בְטֵילָה. שְׁפָייָהּ – גירדה והחליקה, אם עשה כן לְצָרְכָּהּ, כדי ליפותה, אין זה ביטול, ואֲסוּרָה. אבל אם עשה כן שֶׁלֹּא לְצָרְכָּהּ, אלא כדי ליטול את נסורת העץ היוצאת מהאשירה, הרי זה ביטול, ומוּתֶּרֶת.
