פרק ב, משנה א: כָּל סְאָה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רֹבַע מִמִּין אַחֵר, יְמַעֵט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יָבֹר. בֵּין מִמִּין אֶחָד בֵּין מִשְּׁנֵי מִינִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִמִּין אֶחָד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל שֶׁהוּא כִלְאַיִם בַּסְּאָה מִצְטָרֵף לְרֹבַע:
פרק ב, משנה א: כפי שהתבאר לעיל, אסור לזרוע כמה מיני זרעים ביחד, אמנם אם שיעור התערובת הוא מועט ביותר, לא הצריכוהו להוציא את המין המועט מתוך המין המרובה, ומשנתנו מבארת מהו שיעור התערובת האסורה בזריעה: כָּל סְאָה ממין אחד שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רֹבַע הקב מִמִּין אַחֵר, והיינו אחד מעשרים וארבע [שהרי בכל סאה יש ששה קבין], יְמַעֵט את אותו המין המועט, עד שיהיה בו פחות מהשיעור של אחד מעשרים וארבע, ואז יהיה מותר לזורעם יחד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יָבֹר – יברור את כל המין המועט, ואף שגם רבי יוסי מודה שאם מלכתחילה היה פחות מרובע הקב לסאה לא היה צריך להוציאם, מכל מקום כיון שכבר הוזקק למעט, עליו לברור ולהוציא לגמרי את כל המין המועט.
דין זה הוא בֵּין שהיה אותו רובע הקב מִמִּין אֶחָד, בֵּין שהיה מִשְּׁנֵי מִינִין שונים, צריך למעט. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ שצריך למעט אֶלָּא כשהיה אותו רובע מִמִּין אֶחָד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל שֶׁהוּא כִלְאַיִם בַּסְּאָה מִצְטָרֵף לְרֹבַע, כלומר, אם היה אותו רובע משני מינים שונים ששניהם אסורים בזריעה עם אותו מין של הסאה, וכגון שעורים וכוסמין המעורבים בחטים, הרי הם מצטרפים ומצריכים למעט. אבל אם היה אותו רובע משני מינים שאין שניהם כלאים במין של הסאה, וכגון שהיה הרובע של שבולת שועל וכוסמין והסאה של שעורים, והרי שבולת שועל אינה כלאים עם השעורים, אין צריך למעט [אבל לדעת תנא קמא, שאמר 'בין ממין אחד ובין משני מינין צריך למעט', היינו אפילו אם אחד משני המינים הללו אינו כלאים בסאה, כיון שהוא כלאים עם המין השני שבאותו רובע קב, וכמו באופן הנ"ל של שבולת שועל וכוסמין המעורבים בשעורים, צריך למעט].
