הגמרא מביאה מעשה נוסף בענין מגע עובד כוכבים ביין: הַהוּא עוּבְדָא דַּהֲוָה בִּמְחוֹזָא – מעשה זה אירע בר מחוזא, עַאל – נכנס עוֹבֵד כּוֹכָבִים לְחַנוּתָא – לחנות, אָמַר לְהוּ לבעלי החנות, הישראלים, אִית לְכוּ חַמְרָא לִזְבוּנֵי – האם יש לכם יין למכור, אָמְרוּ לֵיהּ, לֹא. הֲוָה יָתִיב חַמְרָא בְּדַוְלָא – היה שם יין המונח בדלי, שָׁדָא בֵּיהּ יָדֵיהּ – הטיל הגוי את ידיו לתוך היין שבדלי, שִׁיכְשֵׁךְ בֵּיהּ את ידיו, אָמַר, הַאי לָאו חַמְרָא הוּא – האם אין זה יין, ויין זה שבדלי ודאי נאסר מחמת מגע הגוי, שַׁקְלֵיהּ הַאֵיךְ בִּרְתִיחָה – נטל הישראל את היין שבדלי בכעסו, שַׁדְיָא לְדָנָא – הטילו לתוך חבית היין שהיתה שם, ועתה הסתפקו האם כל היין שבחבית נאסר או לא. שַׁרְיֵיהּ רָבָא לִזְבוּנֵי לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים – התיר רבא למכור את כל היין שבחבית לגויים, לפי שסבר שאינו אסור בהנאה, אלא רק בשתיה. אִיפְלוּג עַלֵיהּ – נחלקו עליו רַב הוּנָא בַּר חִינָנָא, וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן, וְאַסְרֵי – ואסרו את היין אפילו בהנאה. באותו זמן אִיקְּלַע – הזדמן רַב נַחְמָן לִמְחוֹזָא, עַאל רָבָא לְגַבֵּיהּ – נכנס אליו רבא ואָמַר לֵיהּ, כִּי הָא גַּוְונָא מַאי – מה דינו של יין זה. אָמַר לֵיהּ רב נחמן, אָסוּר היין אֲפִילוּ בַּהֲנָאָה. תמה על כך רבא ושאלו, וְהָא מַר עצמו הוּא דְּאָמַר 'וְכִי שִׁכְשׁוּךְ עוֹשֶׂה יַיִן נֶסֶךְ', בתמיהה, ואם כן אף כאן לא יאסור שכשוך הגוי ביין שבדלי את כל היין שבחבית. אָמַר לֵיהּ רב נחמן, אֵימוּר דְּאָמְרִי אָנָּא – מה שאני אמרתי, שאין שכשוך הגוי אסור היינו לְבַּר מִדְּמֵי דְּהַהוּא חַמְרָא – חוץ מדמי אותו יין שנגע בו הגוי, אֲבָל דְּמֵי דְּהַהוּא חַמְרָא מִי אָמְרֵי – וכי אמרתי שאף דמי אותו יין מותרים, והרי היין שנגע בו הגוי עצמו ודאי נאסר אפילו בהנאה, ואסור למוכרו לגוי, ורק את שאר היין שבחבית, שהתערב ביין האסור, מותר למכור לגוי, כיון שלא נגע הגוי ביין בכוונה לנסכו, אך אם היה נוגע בו בכוונת ניסוך, והיה מתערב ביין אחר, היתה כל התערובת נאסרת אפילו בהנאה.
פוסק הרי"ף, וְקַיְימָא לָן להלכה כְּרַב נַחְמָן, שאותו יין שנגע בו הגוי נאסר אפילו בהנאה, דְּתַנְיָא כְּוָותֵיהּ – שהרי שנינו בברייתא כדבריו, דְּתַנְיָא, אַגֲרְדְמִים [-אדם הממונה מטעם המלך לבדוק את המידות, ולשם כך הוא טועם את היין הנמכר] עוֹבֵד כּוֹכָבִים, שֶׁקָּדַח בְּמֵינֶקֶת – שנקב את מכסה החבית על ידי קנה חלול ששואבים בו את היין עד הפה [והוא מכונה 'מינקת'], וְהֶעֱלָה יַיִן לְפִיו, אוֹ שֶׁטַּעַם יין מִן הַכּוֹס וְהֶחֱזִירוּ לֶחָבִית, זֶה הָיָה מַעֲשֵׂה, וְאָסְרוּ את היין, וּמִמַּאי דְּהַאי – ומנין יש ללמוד שלשון 'אָסְרוּ' דְּקָתָנֵי בברייתא זו בַּהֲנָאָה הוּא, מִדְּלָא קָתָנִי – מכך שלא אמרה המשנה לשון 'יִמְכֹּר', והיינו שהיין מותר בהנאה אך אסור בשתיה, כִּדְקָתָנֵי – כפי ששנינו בסֵיפָא של אותה ברייתא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא, חוּרָם – אדם מבוהל ועושה מעשיו במהירות וללא כוונה עוֹבֵד כּוֹכָבִים, שֶׁהוֹשִׁיט יָדוֹ לֶחָבִית שֶׁל יַיִן, וְכַסָּבוּר היה שחבית שֶׁל שֶׁמֶן הִיא, וְנִמְצֵאת שֶׁל יַיִן, זֶה הָיָה מַעֲשֵׂה, וְאָמְרוּ יִמְכֹּר, כיון שהיין נאסר רק בשתיה, אך לא בהנאה, ומכך שלא אמרה כן הברייתא לגבי אגרדמים שברישא, מוכח שכיון שנגע ביין בכוונה מתוך ידיעה שזהו יין, אף שלא ידוע לנו שהתכוון לנסך אלא לטעום, נאסר היין אפילו בהנאה.
וְכֹחוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים – יין שלא נגע בו הגוי בידיו, אך טלטלו בכוחו שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה – שלא ידע כלל שזהו יין, לֹא גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנָן איסור כלל, וְשָׂרֵי – ומותר אֲפִילוּ בִּשְׁתִיָּה. הֵיכִי דָּמִי – ומה היא הדוגמא לדין זה, כְּגוֹן דְּקָא מוֹרִיק מִמָאנָא לְמָאנָא – וכגון שהוריק ושפך את היין מכלי לכלי, וְלֹא קָא נָגַע בְּחַמְרָא – ולא נגע בידיו ביין שבכלי, וְסָבַר דְּשִׁיכְרָא הוּא – והיה סבור שזהו שיכר, ולא ידע כלל שזהו יין, כְּהַאי גַּוְנָא שָׂרֵי – באופן כזה מותר היין אֲפִילוּ בִּשְׁתִיָּה, כִּדְאַמְרִינָן – וכמו מעשה זה שהביאה הגמרא, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן אַרְזָא וְרַבִּי יוֹסֵי בֶּן נְהוֹרַאי, הָווּ יָתְבֵי וְקָא שָׁתוּ חַמְרָא – היו יושבים ושותים יין, אָתָא הַהוּא גַּבְרָא – בא לפניהם אדם אחד, וְאָמְרוּ לֵיהּ תָּא אַשְׁקְיָן – בקשו ממנו לבוא ולהשקותם, כלומר, למלא את כוסותיהם ביין, לְבָתַר דְרָמָא לְכָּסָא – לאחר ששפך את היין לכוסותיהם, אִיגְלָאֵי מִילְּתָא דְעוֹבֵד כּוֹכָבִים הֲוָה – התברר להם שאותו אדם היה גוי, ונחלקו אמוראים אלו בדינו של היין [ומביא הרי"ף רק את דעתו של המתיר, שהלכה כמותו], חַד שָׂרֵי – אחד מהם התירו אפילו בשתיה, דְמֵימַר אָמַר הַאי עוֹבֵד כּוֹכָבִים – כיון שבודאי אמר אותו גוי בדעתו, אִי רַבָּנָן כִּי הַנָךְ הָווּ שָׁתֵי חַמְרָא – אם חכמים אלו היו שותים יין, אָמְרֵי לְדִידִי תָּא אַשְׁקְיָין – וכי יעלה על הדעת שיאמרו לי להשקותם, ובודאי אין זה יין אלא שיכר, ולכן אין חשש שניסכו. תמהה הגמרא, וְהָא מֵרִיחַ לֵיהּ – והרי אותו גוי בודאי הריח שיש לאותו משקה ריח של יין, ומתרצת, בְּחַדְתָּא – מעשה זה היה ביין חדש, שאין לו ריח. ממשיכה הגמרא ומקשה, וְהָא חֲזִי לֵיהּ – והרי הוא רואה את צבעו, שזהו יין ולא שיכר, ומתרצת, בְּלֵילְיָא – מעשה זה היה בלילה, ולא הבחין בחושך בצבעו של היין. ממשיכה הגמרא ותמהה, וְהָא קָא נָגַע בֵּיהּ בְּנַטְלָא – והרי כשבא לשאוב יין מהחבית על ידי הספל נגע ביין בידיו ממש, וּמַגַּע עוֹבֵד כּוֹכָבִים אפילו שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה אַסִּיר – אוסר את היין, ומתרצת, דְמוֹרִיק אוֹרוּקֵי – אותו גוי שפך מהחבית לתוך הספל, ולא נגע ביין כלל, וְכֹחוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה, לֹא גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנָן איסור.
