א לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד בַּֽיהוָ֨ה ׀ חָסִ֗יתִי אֵ֭יךְ תֹּֽאמְר֣וּ לְנַפְשִׁ֑י נ֗֝וּדִי הַרְכֶ֥ם צִפּֽוֹר׃ ב כִּ֤י הִנֵּ֪ה הָֽרְשָׁעִ֡ים יִדְרְכ֬וּן קֶ֗שֶׁת כּֽוֹנְנ֣וּ חִצָּ֣ם עַל־יֶ֑תֶר לִיר֥וֹת בְּמוֹ־אֹ֗֝פֶל לְיִשְׁרֵי־לֵֽב׃ ג כִּ֣י הַ֭שָּׁתוֹת יֵהָֽרֵס֑וּן צַ֝דִּ֗יק מַה־פָּעָֽל׃
֍ ֍ ֍
פרק יא
במזמור זה מתווכח עם בני דורו, שהכחישו את ההשגחה הפרטית שיש על בני האדם, והוכיחו את טענתם מכך שדוד בעצמו נרדף על ידי אויביו. ודוד מבאר להם שה' מסתיר את הנהגת השכר והעונש כדי שתהיה לאדם בחירה חופשית, ויהיה ראוי לשכר על בחירתו בטוב:
(א) לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד, הרי בַּייָ חָסִיתִי, כי הוא משגיח עלי בהשגחה פרטית, ואם כן, אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי, נוּדִי הַרְכֶם – שהנדודים שלי על ההר שלכם, בהיותי נרדף על ידי אויבי, הרי הם כנדודים של צִפּוֹר, הנודדת ממקום למקום באופן מקרי, ולדבריכם אף אני כמותה, נודד בדרך מקרה לברוח מפני רודפי, ואתם מביאים מכך ראיה שאין השגחה פרטית.
(ב) ואתם ממשיכים ואומרים בטענתכם, כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת – דורכים את קשתם, כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶתֶר – ומכינים את החץ על המיתר של הקשת, לִירוֹת חץ בְּמוֹ אֹפֶל – בחושך ואפילה, לְיִשְׁרֵי לֵב, להכותם נפש.
(ג) כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן – והרי רשעים אלו הורסים את תשתית ויסודות העולם, בכך שהם הורגים את הצדיקים ומחריבים את כל הקיבוץ המדיני של בני האדם, וה', שהוא צַדִּיק, מַה פָּעָל כדי להענישם, והרי מצד דרכי הצדק והמשפט היה ראוי שה' יציל את הצדיקים ויעניש את הרשעים, ואינו עושה זאת, ומכך הוכיחו אותם בני אדם שאין ה' משגיח על הארץ.
