פרשת ראה
"לא תאכלו כל נבילה" (דברים יד כא)
מצוות לא תעשה, שלא לאכול מבשר בהמה חיה ועוף שמתו מאליהן, ועל זה נאמר 'לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי'. וכל בהמה שנפסלה בשחיטתה, תיקרא גם כן נבלה.
משרשי מצוה זו, לפי שהגוף הוא כלי לנפש, ועל ידי הגוף תוכל הנפש לפעול את פעולתה, לכן אם יהיה בגוף שום הפסד מאיזה ענין שיהיה, תתבטל פעולת השכל כפי אותו הפסד, ועל כן הרחיקתנו תורתנו השלמה מכל דבר הגורם בו הפסד.
מדיני המצוה מה שאמרו חז"ל שנבלה הראויה לגר היא קרויה נבלה, ויש חיוב באכילתה, אבל נבלה שאינה ראויה לגר, כלומר נבלה מסרחת, אין חיוב באכילתה, ומפני זה האריך הכתוב לומר 'לגר תתננה', ללמד זאת, שאם לא כן אין צורך ללמדנו למי ניתן מה שיש לנו [ואין לומר שבא להתירה בהנאה, שכבר כתוב במקום אחר (ויקרא ז כד) 'וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה'] ומכאן למדו חז"ל שנותן טעם לפגם מותר, שידענו בזה שהתורה לא תאסור ותחייב כי אם על אכילת הדברים הראויים לאכילת בני אדם, לא על דבר שנפשו של אדם קצה בו, שדבר כזה נחשב כעפר בעלמא.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים. ועובר על זה ואכל כזית מנבלה חייב מלקות.
