הלכות שגגות, פרק יג, ב-ג

ב) כפי שהתבאר, חיוב פר העלם דבר בא כאשר רוב הציבור טעו בהוראת הסנהדרין, והסנהדרין עצמן שעשו בהוראתן, אינן מצטרפין לרוב הקהל, אלא אין מביאים פר זה עד שיהיו הרוב שעשו חוץ מן הסנהדרין עצמם. עשו רוב אנשי ארץ ישראל על פיהם, אף על פי שאלו העושים שבט אחד, וכן אם עשו רוב השבטים, אף על פי שהן מיעוט הקהל, בית דין חייבים, והעושין פטורין. כיצד, היו יושבי ארץ ישראל שש מאות אלף ואחד, והיו העושין בהוראת בית דין שלש מאות אלף ואחד, והרי כולן בני יהודה בלבד, או שהיו העושים בני שבעה שבטים כולן, אף על פי שיש בהן מאה אלף, וחמש מאות אלף ואחד לא חטאו, כיון שיש כאן רוב ציבור או רוב שבטים, הרי בית דין חייבין, וכל העושים על פיהם פטורין. ואין משגיחין בענין זה על יושבי חוצה לארץ, שאין קרוי 'קהל' אלא בני ארץ ישראל. ושבט מנשה ואפרים אינן חשובין כשני שבטים לענין הזה של רוב שבטים, אלא שניהם שבט אחד.
ג) היו העושים מרובין – רוב הקהל בשעת החטא, ומועטין בשעת ידיעה, שכאשר נודע החטא היו רוב הקהל מאותם שלא חטאו, או מועטין בשעת החטא ומרובין בשעת ידיעה, הכל הולך אחר שעת המעשה.