משנה
משנתנו עוסקת בעבודה זרה המכונה בלשון החכמים 'מרקוליס' [ושמו האמיתי של האליל הוא 'מרקור' והוא מכונה במשנה 'מרקוליס' בלשון בזיון, כמו 'מר קילוס', כלומר, חילוף השבח], ועובדיו מאמינים שהוא הממונה על עוברי הדרכים, ומעמידים אותו בפרשת דרכים, וידו נטויה להראות את כיוון ההליכה לעוברי הדרכים, ולפעמים במקום להעמיד פסל שלם היו מעמידים שלש אבנים, שתים ואחת על גביהם, והעליונה היא כנגד ראשו, והשתים התחתונות כנגד ידיו, והעוברים ושבים המאמינים בו משליכים אליו אבן, וזו דרך עבודתו], רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, שְׁלֹשָׁה אֲבָנִים העומדות זוֹ בְצַד זוֹ, ושלשתן נמצאות בְצַד עבודה זרה ששמה מַרְקוּלִיס, ובמרחק ארבע אמות ממנה, שברור שלא נפלו האבנים מהמרקוליס עצמו, אֲסוּרוֹת, כיון שדרך עובדי עבודה זרה זו לעשות מרקוליס קטן לצד מרקוליס גדול, ובאותו מרקוליס קטן אין מקפידים שיהיו מונחים בסדר זה של שתי אבנים ואחת על גביהן, אלא כל שלש אבנים המונחות שם יחד נחשבות בעיניהם לעבודה זרה, אך אין מרקוליס פחות משלש אבנים, וְלכן אם היו שם רק שְׁתַּיִם – שתי אבנים בצד המרקוליס, מֻתָּרוֹת, כיון שאין דרך לעשותו משתי אבנים, וגם ניכר שלא נפלו מהמרקוליס הגדול. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אין דרך כלל לעשות מרקוליס קטן לצד מרקוליס גדול, ולכן, אֶת שֶׁהוּא נִרְאָה עִמּוֹ – האבנים הסמוכות לו, שיתכן שנפלו ממנו, אָסוּר, ואפילו אינן שלשה, אלא שתים או אפילו אבן אחת. וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נִרְאָה עִמּוֹ, וברור שלא נפלו ממנו, אף על פי שהן שלש או יותר, הרי הן מוּתָּר.
מָצָא בְרֹאשׁוֹ של מרקוליס [או של שאר עבודה זרה] מָעוֹת, אוֹ כְּסוּת אוֹ כֵלִים, שאינם מונחים דרך נוי, וכגון שהמעות בארנק התלוי בצווארו, והכסות מקופלת ומונחת על ראשו וכיוצא בזה, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. אבל אם מצא שם פָּרְכִּילֵי עֲנָבִים – אשכולות ענבים הכרותות עם הזמורות של הגפן, וַעֲטָרוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים, יֵינוֹת, שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת המונחים בכלי זכוכית, וְכָל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ קָרֵב לְגַבֵּי מִּזְבֵּחַ, אָסוּר, משום תקרובת עבודה זרה.
גמרא
אָמַר רַב גִּידְל, אָמַר רַב חִיָיא בַּר יוֹסֵף, אָמַר רַב, מִנַּיִן לְתִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶּׁאֵין לָהּ בַּטָּלָה עוֹלָמִית, דִּכְתִיב (תהילים קו כח) 'וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר, וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים', ויש ללמוד מסמיכות הדברים, מַה מֵת אֵין לוֹ בַּטָּלָה לְעוֹלָם, אַף תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֵין לָהּ בַּטָּלָה לְעוֹלָם.
אָמַר רַב שִׁימִי בַּר חִיָיא, כָּל דבר שֶׁהוּא נמצא לִפְנִים מִן הַקִלְקָלוֹן – לפנים מן הקלעים הפרוסים ועומדים לפני עבודת כוכבים, אֲפִילוּ מַיִם וָמֶלַח אָסוּר, וכל דבר שהוא חוּץ מִן הַקִלְקָלוֹן, אם היה זה דָּבָר שֶׁל נוֹי, הרי הוא אָסוּר משום נוי עבודת כוכבים, עד שיבטלנו, וכל דבר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל נוֹי, מֻתָּר.
משנה
עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁהָיָה לָהּ גִינָּה אוֹ מֶרְחָץ, נֶהֱנִין מֵהֶן שֶׁלֹּא בְטוֹבָה – מותר להנות מהן באופן שאינו נותן שכר על כך, כיון שלגבי עבודה זרה לא שייך 'להקדיש' לה דברים, אלא אם כן הקריבום לפניה, שאז הם נאסרים מדין תקרובת עבודה זרה, אבל כל זמן שלא הקריבום, אף שהם שייכים לעבודה זרה, אינם אסורים, וְאֵין נֶהֱנִין מֵהֶן בְטוֹבָה – אסור להנות מהם באופן שמשלם שכר על הנאתו, כיון ששכר זה ניתן לעבודה זרה. הָיָה המרחץ שֶׁלָּהּ וְשֶׁל אֲחֵרִים, נֶהֱנִין מֵהֶן בין בְּטוֹבָה וּבין שֶׁלֹּא בְטוֹבָה.
גמרא
שנינו במשנה, 'עבודת כוכבים שהיה לה גינה או מרחץ נהנין מהן שלא בטובה ואין נהנין מהן בטובה', אָמַר אַבַּיֵּי, 'בְּטוֹבָה', היינו בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין, כלומר, שמשלם שכר לכמרי עבודה זרה, שהדבר אסור, וְ'שלא בטובה', היינו שֶׁלֹּא בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין, שאינו משלם להם שכר, לְאַפּוֹקֵי טוֹבַת עוֹבְדֶיהָ – למעט מאופן שנותן שכר לעובדי עבודה זרה, דְּשָׁרֵי – שהדבר מותר. אִיכָּא דְּמָתְנוּ לָהּ אַסֵיפָא – יש ששונים ביאור זה על הסיפא, שכך שנינו בה, 'הָיָה שֶׁלָּהּ וְשֶׁל אֲחֵרִים, נֶהֱנִין מֵהֵן בֵּין בְּטוֹבָה וּבֵין שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה', ועל כך אָמַר אַבַּיֵּי, היתר זה הוא בְּטוֹבַת אֲחֵרִים, אף שהם עובדים עבודה זרה, וְשֶׁלֹּא בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין, שאסור להנות אותם אפילו באופן זה. ומבארת הגמרא, מַאן דְּמַתְנֵי לָהּ אַסֵיפָא – מי ששונה את דברי אביי על הסיפא, שאפילו במרחץ השייך בשותפות אסור להנות את הכומרין, כָּל שֶׁכֵּן שיאמר כן אֲרֵישָׁא, שכאשר המרחץ שייך רק לעבודת כוכבים אסור להנות את הכומרין. וְאילו מַאן דְּמַתְנֵי לָהּ אֲרֵישָׁא, היינו דוקא ברישא, אֲבָל אַסֵיפָא, כֵּיוָן דְּאִיכָּא אֲחֵרִים בַּהֲדָהּ – מאחר ויש אחרים השותפים במרחץ, אֲפִילוּ בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין, נַמִּי שָׁפִיר דָּמִי – גם כן מותר.
