פרשת ראה
"לא תאכל כל תועבה" (דברים יד א)
מצוות לא תעשה, שלא נאכל פסולי המוקדשין. והלאו הזה באכילת פסולי המוקדשין פירשו חז"ל שהוא דוקא כשנעשה אנחנו המום בקרבנות שיפסלו על ידינו, ואם נאכל מהן אחר כך – אז יהיה באכילתן לאו. וכמו כן, אם יפסל הקרבן אחר זביחתו, בזה גם כן יש בו לאו, ועל כל זה נאמר "לא תאכל כל תועבה". וכן הוא אומר בספרי [כאן], לא תאכל כל תועבה, בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר. ושם נאמר עוד, רבי אליעזר בן יעקב אומר, מנין לצורם אוזן הבכור כדי להטיל בו מום, ואכל ממנו, שעובר בלא תעשה, שנאמר לא תאכל כל תועבה. ועוד אמרו זכרונם לברכה שיש בכלל זה הלאו אזהרה שלא לאכול פיגול ונותר, וכבר כתבתי ענינם בסדר צו [מצוה קמ"ד], וכן כל איסורי מאכלות, וכענין שדרשו זכרונם לברכה [חולין קי"ד ע"ב] לא תאכל כל תועבה, כל שתעבתי לך – הרי הוא בבל תאכל.
משרשי המצוה, שתמנענו התורה מהתקרב אל הקדש ומנגוע בקצהו, כדי לתת מורא הענינים האלה אל לבנו, ולייקרם בעינינו, למען יתעורר רוחנו ויהמו רעיונינו וירך לבבנו, ויתחדש בנו רוח נכון בבואנו לבקש סליחה על עוונותינו, ומתוך כך יעתר לנו הא-ל ברוך הוא ויושיענו מכל צרותינו ונהיה טובים.
ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן, שאף על פי שאמרו זכרונם לברכה [עבודה זרה י"ג ע"א] שבזמן הזה אין מקדישין, מכל מקום מי שהקדיש בהמה לקרבן – קדושה חלה עליו, ודין קדשים יש לה, ומי שהטיל בה מום ואכל ממנה – עובר על לאו זה, וחייב מלקות משום זה, כשאכל ממנה כזית ויש עדים והתראה.
