לג) הזורק מרשות הרבים לבין הפסין, חייב, הואיל ויש בכל זוית וזוית מחיצה גמורה שיש בה גובה עשרה, ויותר מארבעה על ארבעה, והרי הרבוע ניכר ונראה, ונעשה כל שביניהם רשות היחיד. ואפילו היו בבקעה [-מקום שדות], ואין שם ביניהם באר, מכל מקום נחשב המקום לרשות היחיד, שהרי בכל רוח ורוח יש פס מכאן ופס מכאן. ואפילו היו בני אדם רבים בוקעין ועוברין בין הפסין, לא בטלו בכך המחיצות, והרי הן כחצרות שהרבים בוקעין בה, ואף על פי כן נשאר דינם כרשות היחיד, והזורק לתוכן חייב. ומותר להשקות הבהמה ביניהן – בין הפסין, אם היה ביניהן באר:
לד) חצר, שראשה אחד נכנס לבין הפסין, מותר לטלטל מתוכה לבין הפסין, ומבין הפסין לתוכה, שהרי זהו טלטול מרשות היחיד לרשות היחיד. אמנם אם היו שתי חצירות פתוחות לבין הפסין, אסורין בטלטול עד שיערבו עירוב חצרות. יבשו המים בשבת, אסור לטלטל בין הפסין, כיון שלא נחשבו מחיצה לטלטל בתוכן אלא משום המים. באו לו מים בשבת, אף על פי שבכניסת השבת לא היו שם מים, מותר לטלטל ביניהן מעתה, שכל מחיצה שנעשית אפילו בשבת, שמה מחיצה ומתירה בטלטול. מבוי שניטלה קורתו או לחיו בשבת, אסור לטלטל בו אף על פי שנפרץ לכרמלית ולא לרשות הרבים.
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
