הלכות שגגות, פרק יד, א-ב

א) בית דין ששגגו והורו לעקור גוף מגופי תורה [כאופן שיבואר להלן], ועשו כל העם על פיהם, בית דין פטורין מקרבן, וכל אחד ואחד מן העושים חייב חטאת קבועה, שנאמר 'ונעלם דבר', ולא שנעלם כל הגוף.
ב) לעולם אין בית דין חייבין קרבן, עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת, בדברים שאינן מפורשין בתורה ומבוארים, ואחר כך יהיו בית דין חייבין בקרבן, והעושים על פיהם פטורין. כיצד, שגגו בית דין והורו שמותר להשתחוות לעבודה זרה, או שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת, או שמותר לבוא על שומרת יום כנגד יום, הרי אלו כמי שאמרו אין שבת בתורה, או אין עבודה זרה בתורה, או אין נדה בתורה, שהרי עקרו כל הגוף של עבירה זו וביטלוהו לגמרי בהוראתם, ואין זו וכיוצא בזה נחשבת שגגת הוראה, אלא שכחה, לפיכך פטורין מן הקרבן, וכל העושה על פיהן חייב חטאת בפני עצמו, ככל העובר עבירה בשגגה. אבל אם טעו והורו ואמרו המוציא מרשות לרשות הוא שחייב, שנאמר 'אל יצא איש ממקומו', אבל הזורק או המושיט מותר, או שעקרו אב מאבות מלאכות שאינן מפורשות בתורה והורו שאינה מלאכה, הרי אלו חייבין. וכן אם טעו ואמרו המשתחוה לעבודה זרה בפישוט ידים ורגלים הוא החייב, שנאמר בו 'לא תשתחוה לאל אחר', אבל הכורע על הארץ ולא פשט ידיו ורגליו הרי הוא מותר, הרי אלו חייבין. וכן אם טעו ואמרו שהבא על שומרת יום כנגד יום שראתה דם ביום הוא חייב, שנאמר 'כל ימי זובה', אבל ראתה בלילה מותר לבוא עליה, וכן אם הורו ואמרו שמי שפירשה אשתו נדה בשעת תשמיש מותר לפרוש ממנה כשהוא מתקשה, הרי אלו חייבין. וכן אם טעו ואמרו שהאוכל דם שיצא בשעת שחיטה הוא החייב, אבל האוכל דם הלב מותר, הרי אלו חייבים. וכן כל כיוצא בטעיות אלו, שהם טעויות בדברים שאינם מפורשים בתורה ואינם עוקרים את העבירה כולה, אם הורו בהן ועשו רוב הקהל על פיהן, הקהל פטורין, ובית דין מביאין קרבן על שגגתן.