פרק ד, משנה א: הַמֵּבִיא כַדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, לֹא יְבִיאֵם בַּסַּל וּבַקֻּפָּה, אֲבָל מֵבִיא הוּא עַל כְּתֵפוֹ אוֹ לְפָנָיו. וְכֵן הַמּוֹלִיךְ אֶת הַתֶּבֶן, לֹא יַפְשִׁיל אֶת הַקֻּפָּה לַאֲחוֹרָיו, אֲבָל מְבִיאָהּ הוּא בְיָדוֹ. וּמַתְחִילִין בַּעֲרֵמַת הַתֶּבֶן, אֲבָל לֹא בְעֵצִים שֶׁבַּמֻּקְצֶה:
הַמֵּבִיא ביום טוב כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בדרך היתר, כגון בתוך תחום שבת, או שהניח עירובי תחומין, לֹא יְבִיאֵם בַּסָּל וּבְקוּפָּה, על ידי שיניח ארבעה או חמשה כדי יין יחד, כיון שדבר זה נראה כדרך הנהגה של ימות החול, שנושאים משאות כבדים, אֲבָל מֵבִיא הוּא כד אחד או שני כדים עַל כְּתֵפוֹ, אוֹ כשמחזיקם לְפָנָיו.
וְכֵן הַמּוֹלִיךְ ביום טוב אֶת הַתֶּבֶן, להשתמש בו להסקה, לֹא יַפְשִׁיל אֶת הַקֻּפָּה לַאֲחוֹרָיו כדרך שמוליכים אותו בחול, אֲבָל מְבִיאָה הוּא בְּיָדוֹ, לְפָנָיו.
דין נוסף, וּמַתְחִילִין להשתמש ביום טוב בַּעֲרֵמַת הַתֶּבֶן לצורך הסקה, ואף על פי שלא התחיל עדיין להשתמש בתבן זה, ולא חשב עליו מבעוד יום, כיון שתנא זה סובר שאין איסור מוקצה, אֲבָל לֹא מתחילים להשתמש בְּעֵצִים שֶׁבַּ'מוּקְצֶה', והיינו עצים המיועדים לבניה המונחים ברחבה שמאחורי הבתים, המכונה 'מוקצה', ואין דרך להשתמש בעצים אלו להסקה אלא רק לבניה, והרי הם מוקצים מחמת חסרון כיס [ואף תנא זה מודה שיש איסור מוקצה בדבר שיש בו חסרון כיס], ואסור להשתמש בהם ביום טוב להסקה.
