הלכות שגגות, פרק טו, א-ב

א) כבר ביארנו שכל שגגה בעבירה שההדיוט מביא עליה חטאת הקבועה כשבה או שעירה, אם שגג בה הנשיא הרי הוא מביא שעיר, ואם שגג בה כהן משיח מביא פר. במה דברים אמורים שכהן משיח מביא פר על שגגתו, כשטעה בהוראת עצמו, ועשה מעשה בשגגת הוראתו לבדה, והיא שיהיה חכם מופלא, שנאמר 'אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם', הרי דימתה התורה את הכהן המשיח ואמרה שהוא כצבור, מה [-כשם ש]הצבור, שהן בית דין, אינן חייבין בקרבן עד שיהיו חכמים ראויין להוראה, ויטעו בהוראה, ויעשו העושים על פיהם, ויורו לבטל מקצת ולקיים מקצת, כך הכהן המשיח בכל הדרכים האלו.
ב) כיצד, כהן משיח שטעה בהוראה לעצמו, ודימה שהזורק מרשות לרשות בשבת מותר, וזרק מרשות לרשות, והוא תולה את המעשה בהוראתו של היתר לעצמו, כשיודע לו חטאו יביא פר לחטאת. אבל אם לא תלה בהוראתו, אלא שגג וזרק בשגגה, ששכח שהדבר אסור או שהיום שבת, או שתלה בהוראתו ולא היה חכם מופלא, או שעקר כל הגוף בהוראתו לעצמו, או ששגג בהוראתו לבטל מקצת, ולא עשה מעשה והוא סומך על הוראתו, אלא עשה בשגגה אחרת, או שהיה מזיד בהוראה ושגג במעשה, הרי זה פטור מקרבן כלל, שדינו להוראת עצמו הרי הוא כדין הקהל להוראת בית דין לכל דבר. הורה לעצמו ושכח מאי זה טעם הורה, ובשעת מעשה אמר הריני עושה על דעת הוראתי, הרי זה מביא פר חטאת.