משנה
משנתנו מבארת שמלבד האיסור שביין נסך עצמו, קנסו חכמים ואסרו גם את השכר שמקבל האדם על עבודה שנעשתה ביין נסך. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ עבודה בְיֵין נֶסֶךְ, או אפילו בסתם יינם של גויים, האסור בשתיה, קנסוהו חכמים ואמרו ששְׂכָרוֹ שקיבל על עבודה זו, אָסוּר בהנאה. אבל אם שְׂכָרוֹ לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ מְלָאכָה אַחֶרֶת, וכגון ששכרו להעביר לו חביות ממקום למקום, בתשלום של פרוטה לכל חבית, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ בין שאר החביות הַעֲבֵר לִי חָבִיּוֹת שֶׁל יֵין נֶסֶךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, שְׂכָרוֹ מֻתָּר – שאר השכר שקיבל על העברת החביות האחרות מותר, ורק הפרוטה שקיבל על העברת אותה חבית של יין נסך, אסורה [אבל אם אמר לו שיעביר לו מאה חביות במאה פרוטות, נמצא שהכל מלאכה אחת, ואם היתה ביניהם חבית של יין נסך, כל השכר אסור].
הַשׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלֶיהָ יֵין נֶסֶךְ, שְׂכָרוֹ אָסוּר. אבל אם שְׂכָרָהּ כדי לֵישֵׁב עָלֶיהָ, אַף עַל פִי שֶׁהִנִּיחַ הגוי את לְגִינוֹ – כד היין שלו עָלֶיהָ, ואף על פי שהדבר ידוע שהגוי יקח עימו לדרך כד יין, מכל מקום כיון שעיקר השכירות היא לרכיבת הגוי בעצמו, ואף אם לא יטול את אותו כד יין לא ינכה משכרו כלום, שְׂכָרָהּ מֻתָּר.
גמרא
שנינו במשנה שהשוכר פועל לעשות עמו ביין נסך, שכרו אסור. אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, שְׂכָרוֹ לַעשות עמו בסְתָם יֵינָן [-יין של גוים שלא ידוע לנו שהתנסך], מַהוּ – מה דין השכר, האם הוא נאסר בהנאה או לא, ומבארת הגמרא את צדדי הספק, האם כֵּיוָן דְאִיסוּרוֹ של סתם יינם חָמוּר כְּאיסור יֵין נֶסֶךְ, שהרי גם סתם יינם אסור בהנאה, לכן החמירו בו לענין זה ששְׂכָרוֹ נַמִּי אָסוּר, אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, הוֹאִיל וְטוּמְאָתוֹ קַלָּה יותר, שהרי יין שנתנסך לעבודה זרה מטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר, ומטמא אדם במשא כנבילה, וטומאתו בכזית, ואילו סתם יינם מטמא טומאה קלה כשאר כל משקים טמאים, לכן שְׂכָרוֹ מֻתָּר.
מביאה הגמרא ראיה לנידון זה, תָּא שְׁמַע, דְּהַהוּא גַּבְרָא דְאָגַר אַרְבֵיה – מעשה באדם ששכר ספינה לְהוליך בה סְתָם יֵינָן, יְהָבוּ לֵיהּ חִיטֵי בְּאַגְרֵיהּ – ונתנו לו חיטים בשכרו, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא – ובא לשאול את רב חסדא האם חיטים אלו מותרות, אָמַר לֵיהּ רב חסדא, זִיל קַלִּינְהוּ – לך ותשרוף את אותם חטים, וְקַבְרִינְהוּ בְּקִיבְרֵי – ותקבור את האפר בבית הקברות, הרי שאף שכר הניתן על מלאכה הנעשית בסתם יינם, אסור בהנאה.
אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, דְּמֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים, כלומר, עובד כוכבים שמכר עבודת כוכבים, מַהוּ – מה דין המעות שקיבל תמורת העבודת כוכבים, מִי תָּפְסָה דָּמֶיהָ – האם העבודת כוכבים תופסת ואוסרת את המעות שניתנו תמורתה, אוֹ לֹא [אמנם דמי עבודת כוכבים ביד ישראל בודאי אסורים].
תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לספק זה, דְּתַנְיָא בברייתא, יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא נוֹשֶׁה בְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים מָנֶה, מָכַר הגוי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהֵבִיא לוֹ את הדמים שקיבל, או שמכר יַיִן נֶסֶךְ וְהֵבִיא לוֹ את דמיה, מֻתָּר. וְאִם אָמַר לוֹ העובד כוכבים הַמְתֵּן עַד שֶׁאֶמְכּוֹר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאָבִיא לְךָ, או עד שאמכור יַיִן נֶסֶךְ וְאָבִיא לְךָ, אָסוּר לקבל ממנו מעות אלו. תמהה הגמרא, מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא – מה החילוק בין הרישא לסיפא, והרי בשני המקרים קיבל הישראל דמי עבודת כוכבים או יין נסך. ומבאר, בסֵיפָא הדבר אסור, מִשּׁוּם דְּהישראל רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ של היין נסך או של העבודת כוכבים, כדי שיוכל הגוי לפרוע לו את חובו, וְכָל הָרוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ, אָסוּר.
שנינו במשנה, 'שְׂכָרוֹ לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בִּמְלָאכָה אַחֶרֶת וְכוּ' אף על פי שאמר לו העבר לי חביות של יין נסך ממקום למקום, שכרו מותר'. אוֹקְמָהּ – העמיד רָבָא דין זה, באופן דְאָמַר לֵיהּ הַעֲבֵר לִי חָבִית חָבִית בִּפְרוּטָה, דְּתַנְיָא בברייתא, הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל, וְאָמַר לוֹ הַעֲבֵר לִי מֵאָה חָבִיּוֹת בְּמֵאָה פְּרוּטוֹת, וְנִמְצֵאת חָבִית שֶׁל יַיִן נֶסֶךְ בֵּינֵיהֶן, כל שְׂכָרוֹ אָסוּר, כיון ששילם לו על כל החביות יחד, אבל אם אמר לו העבר לי חָבִית חָבִית בִּפְרוּטָה, וְנִמְצֵאת חָבִית שֶׁל יַיִן נֶסֶךְ בֵּינֵיהֶן, רק פרוטה אחת אסורה, ומשליך לאיבוד אחת מהפרוטות, והיא כנגד מה שקיבל עבור החבית של היין נסך, ואילו שאר שְׂכָרוֹ מֻתָּר.
משנה
יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי עֲנָבִים, יְדִיחֵם במים צוננים, וְהֵם מֻתָּרוֹת, כיון שבאופן זה אין טעם היין נספג בענבים. וְאִם הָיוּ הענבים מְבוּקָּעוֹת, הרי נכנס היין לגוף הענבים, ואֲסוּרוֹת. מַעֲשֶׂה היה בְּבַיְתוֹס בֶּן זוֹנִין, שֶׁהָיָה מֵבִיא גְרוֹגְרוֹת – תאנים יבשות בִּסְפִינָה, וְנִשְׁתַּבְּרוּ חָבִיּוֹת שֶׁל יֵין נֶסֶךְ ונשפך היין עַל גַבֵּיהֶן, וּבָא מַעֲשֵׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְהִתִּירוּם, ובגמרא יבואר טעם הדין.
גמרא
שנינו במשנה, 'מעשה בביתוס בן זונין שהביא גרוגרות בספינה ונשתברה חבית של יין נסך ונפל על גביהן ושאל לחכמים והתירום'. תמהה הגמרא, מַעֲשֵׂה לִסְתּוֹר – וכי מביאה המשנה מעשה הסותר את הדין שהובא קודם לכן, והרי התבאר במשנה שאם היו הענבים מבוקעות הרי הן נאסרות, וגרוגרות הרי הן כענבים מבוקעות ובולעות מהיין, ואם כן הדין שהובא במשנה סותר לכאורה את הדין האמור בתחילה, מתרצת הגמרא, חִסּוּרֵי מֶחְסְרָא – המשנה חסירה, וְהָכִי קָתָנִי – וכך יש לשנות בה, 'וְאִם נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם הוּא, מֻתָּר', ועל כך הוספה המשנה והביאה, וּמַעֲשֵׂה בְּבַיְתוֹס בֶּן זוֹנִין וְכוּ', וכיון ששם היין נתן טעם לפגם בגרוגרות, התירום חכמים.
