ד הַבִּ֣יטָֽה עֲ֭נֵנִי יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑י הָאִ֥ירָה עֵ֝ינַ֗י פֶּן־אִישַׁ֥ן הַמָּֽוֶת׃ ה פֶּן־יֹאמַ֣ר אֹֽיְבִ֣י יְכָלְתִּ֑יו צָרַ֥י יָ֝גִ֗ילוּ כִּ֣י אֶמּֽוֹט׃ ו וַֽאֲנִ֤י ׀ בְּחַסְדְּךָ֣ בָטַחְתִּי֮ יָ֤גֵ֥ל לִבִּ֗י בִּֽישׁוּעָ֫תֶ֥ךָ אָשִׁ֥ירָה לַֽיהוָ֑ה כִּ֖י גָמַ֣ל עָלָֽי׃
֍ ֍ ֍
(ד) וכנגד הזמן שהוא מרגיש כנשכח על ידי ה' מבקש ואומר, הַבִּיטָה עלי בעין השגחתך ועֲנֵנִי, יְיָ אֱלֹהָי, הָאִירָה את עֵינַי הרוחניות, כי בעת כזו עיני הנפש שקועות בתרדמה רוחנית, ואם לא יפקחו עינים אלו לחיות חיי נפש שכליים, פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת – שמא נפשי תישן את שנת המוות הרוחני, כי עבור הנפש האלהית ה'מוות' הוא כאשר היא שובתת מפעולתה הרוחנית, ועל ידי זה נכרתת היא משורשה.
(ה) וכנגד ההנהגה של הסתרת פנים, שאז מתגברים עליו האויבים, מבקש ואומר, פֶּן מחמת עונש ה' יֹאמַר אֹיְבִי יְכָלְתִּיו – האויב, שהוא דורש רעתי בלב ואינו נלחם בפועל, אפילו הוא יאמר שהתגבר עלי, כי אפול תחתיו בלא מלחמה כלל, ואילו צָרַי, שדרכם להלחם בפועל, יָגִילוּ כִּי אֶמּוֹט – כאשר אתמוטט מעצמי לפניהם, ולא יצטרכו להלחם בי, וכל זה יהיה מחמת הסתרת פני ה'.
(ו) וַאֲנִי אמנם בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי, כי אני רגיל בכך שאתה מציל אותי מאויבי בחסדך, אך יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ – ישמח ליבי בשמחה מתחדשת כמי ששמח על דבר שלא ציפה לו [שזהו ביאור לשון 'גילה'], והטעם לכך, כי אני חשבתי רק שתציל אותי מצד מידת החסד, שחומל ה' גם על מי שאינו ראוי לכך מצד מעשיו, ועתה אָשִׁירָה לַייָ כִּי גָמַל עָלָי – הציל אותי מאויבי בתורת גמול ושכר, כאילו אני ראוי לכך מצד מעשי הטובים, ובכך נגרמה לי שמחה מחודשת שלא קיויתי לה.
