משנה
זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁבַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם – אם האיסור משביח את המאכל, הרי הוא אָסוּר. וְכָל שֶׁאֵין בַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם, אלא טעם האיסור פוגם את המאכל, הרי המאכל מֻתָּר, וכְּגוֹן חֹמֶץ של איסור שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ גְרִיסִין רותחים, שהוא פוגם את טעמם.
גמרא
שנינו במשנה, שכל דבר איסור שאינו נותן טעם לשבח במאכל, מותר. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הָכִי הִילְכְתָא – כך היא ההלכה, שדבר הנותן טעם לפגם, מותר. ואף על פי שאין מי שחולק על דין זה במשנה, הוצרך שמואל לומר שכן היא ההלכה, כיון שזהו דין מחודש.
וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאם חומץ של איסור נפל לתוך גריסים אינו אוסרם, אֶלָּא באופן שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ גְּרִיסִין רוֹתְחִין, שאז הוא פוגם את טעמם, אֲבָל אם נָפַל החומץ לְתוֹךְ גְּרִיסִין צוֹנְנִין, שטעמו משביח אותם, וְהִרְתִּיחָן – אף שלאחר מכן הרתיחם ונפגם טעמם מחמת החומץ, נַעֲשָׂה כְּהִשְׁבִּיחַ וּלְבַסּוֹף פָּגַם – הרי זה כתבשיל של איסור שנפגם טעמו מעצמו, וְאָסוּר, שאין דבר איסור חוזר להיות מותר עד שיפסל מאכילת אדם.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, 'נוֹתֵן טַּעַם לִפְגָם' שֶׁאָמְרוּ חכמים שהוא מותר, לֹא שֶׁיֹּאמְרוּ קְדֵירָה זוֹ חֲסֵירָה מֶלַח, אוֹ יְתֵירָה מֶלַח, או שיאמרו שהקדירה חֲסֵירָה תַּבְלִין אוֹ יְתֵירָה תַּבְלִין, כלומר, בא ריש לקיש להחמיר ולומר שאם יתכן שהפגם שבתבשיל אינו מחמת האיסור, אלא מחמת חסרון אחר שיש בתבשיל, כגון שחסר או יתר בו מלח או תבלין, ויתכן שאם היה התבשיל כתיקונו לא היה האיסור פוגמו, אֶלָּא היתר זה הוא רק כָּל שֶּׁאֵין הקדירה חֲסֵירָה כְּלוּם, וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת רק מִפְּנֵי זֶה.
מביאה הגמרא לשון אחרת בענין זה: אִיכָּא דְּאָמְרֵי – יש שאמרו מימרא זו באופן אחר, ולקולא, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, נוֹתֵן טָעַם [לִפְגָם] שֶׁאָמְרוּ חכמים שהוא מותר, לֹא באופן שֶׁיֹּאמְרוּ קְדֵירָה זוֹ חֲסֵירָה מֶלַח יְתֵירָה מֶלַח, חֲסֵירָה תַּבְלִין או יְתֵירָה תַּבְלִין, ויתלו את הפגם בדברים אלו, אֶלָּא הָשַׁתָּא מִיהָא הָא פְּגָמָהּ – כיון שעתה נפגם טעמו של התבשיל מחמת האיסור, אף שיתכן שאם היה התבשיל נעשה כתיקונו לא היה האיסור פוגמו, מכל מקום זהו נותן טעם לפגם, המותר.
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל שֶׁטַּעֲמוֹ וּמַמָּשׁוֹ – באופן שהטעם והממשות של האיסור ניכרים במאכל, אף שהוא מעורב במאכל של היתר, אָסוּר לאוכלו, וְלוֹקִין עָלָיו, וְזֶהוּ – ועל אופן זה נאמר השיעור של אכילת כַזַּיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, כלומר, שאם אכל מההיתר והאיסור יחד, והיה חלקו של האיסור בתבשיל בשיעור שנאכל ממנו כזית בזמן של אכילת פרס [והיינו כשלשה או כארבעה ביצים], הרי זה לוקה על אכילת האיסור, ואף שלא אכל כזית ממנו בבת אחת.
ואם היה ניכר בתערובת רק טַעֲמוֹ של האיסור וְלֹא מַמָּשׁוֹ, הרי זה אָסוּר, וְאֵין לוֹקִין עָלָיו.
דין נוסף, וְאִם (רוב הטעם) [רִיבָּה טַּעַם] לִפְגָם – אם האיסור ריבה את טעמו של התבשיל לפגם, ולא השביחו, הרי זה מֻתָּר. תמהה הגמרא על לשון הדין האחרון, וְלֵימָא – והרי היה רבי יוחנן יכול לומר בקצרה ש'נוֹתֵן טַּעַם לִפְגָם מֻתָּר'. ומתרצת, הָא קָא מַשְׁמַע לָן – בא רבי יוחנן להשמיענו בלשונו, דְּאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא מִילֵּי אַחֲרִנַיְתָא דְפָּגְמָהּ בַּהֲדֵיהּ – שאף אם יש דברים אחרים שפגמו את טעמו של התבשיל יחד עם האיסור, מכל מקום כיון שגם האיסור ריבה את הפגם, הרי זה מותר, וְלמדנו מכך דהִילְכְתָא כְּלִישְּׁנָא בַּתְרָא – שההלכה היא כלשון השניה דְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כפי שהובאה לעיל, שנותן טעם לפגם המותר הוא אפילו אם היה המאכל פגום גם מחמת דברים אחרים, כמו מלח או תבלין.
