ד הֲלֹ֥א יָֽדְעוּ֮ כָּל־פֹּ֪עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹֽכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם יְ֝הוָ֗ה לֹ֣א קָרָֽאוּ׃ ה שָׁ֤ם ׀ פָּ֣חֲדוּ פָ֑חַד כִּֽי־אֱ֝לֹהִ֗ים בְּד֣וֹר צַדִּֽיק׃ ו עֲצַת־עָנִ֥י תָבִ֑ישׁוּ כִּ֖י יְהוָ֣ה מַחְסֵֽהוּ׃ ז מִ֥י יִתֵּ֣ן מִצִּיּוֹן֮ יְשׁוּעַ֪ת יִשְׂרָ֫אֵ֥ל בְּשׁ֣וּב יְ֭הוָה שְׁב֣וּת עַמּ֑וֹ יָגֵ֥ל יַֽ֝עֲקֹ֗ב יִשְׂמַ֥ח יִשְׂרָאֵֽל׃
֍ ֍ ֍
(ד) אמנם לאחר שנעשה נס לישראל וניצלו מיד אותם רשעים, הֲלֹא יָדְעוּ כָּל אותם פֹּעֲלֵי אָוֶן, שהם אֹכְלֵי עַמִּי – רוצים להרוג את ישראל, את האמור בסיום הפסוק הבא, וקודם שיסיים את דבריו מבאר את זכותם של ישראל באותו הדור, כי בזמן דוד המלך היתה מגיפה שבה מתו כל יום מאה בחורים מישראל, ותיקן להם דוד לברך מאה ברכות בכל יום, וזו ראיה שבתחילה לא היו נזהרים כל כך בברכות השבח לה', להודות לו ולשבחו על כל דבר, כי עם ישראל אָכְלוּ לֶחֶם, ושאר הנאות של עניני העולם הזה, ויְיָ לֹא קָרָאוּ – לא קראו בשם ה' לשבחו על כך.
(ה) ומחמת כן שָׁם ישראל פָּחֲדוּ פָחַד, כי בא עליהם עונש על כך, ותיקנו את מעשיהם לברך את ה' מאה פעמים ביום, ולכן עזר ה' לישראל עמו נגד הרשעים הכופרים שבאו להלחם בהם, ועל ידי שניצלו ישראל מידם בדרך נס, ידעו כל אותם פועלי און כִּי יש אֱלֹהִים בְּדוֹר צַדִּיק, ומשגיח על צדיקים אלו בהשגחה פרטית, להצילם מיד אויביהם.
(ו) ואף שאתם, פועלי האון, עֲצַת עָנִי תָבִישׁוּ – ביישתם ולעגתם לעצתם של ישראל, שלא הכינו כלל עצה וגבורה למלחמה, כִּי רק יְיָ מַחְסֵהוּ, ובטחו בו שיציל אותם בדרך ניסית.
(ז) מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל – אך כאשר אכן ה' השוכן בציון הושיע את ישראל, בְּשׁוּב יְיָ שְׁבוּת עַמּוֹ להצילם מגויים אלו שבאו להילחם בהם, אז יָגֵל יַעֲקֹב ויִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל, כי התקדש שם ה' בפני כל העמים [וכיון שמזמור זה חזר ונתקן שנית בזמן חזקיהו מלך יהודה, שבא עליהם סנחריב מלך אשור וניצלו ממנו בדרך נס, ודוד ראה זאת ברוח קדשו, כלל בסיום המזמור גם רמז לתפילה מיוחדת על הגאולה שהיתה ראויה לבוא באותו זמן של חזקיהו המלך, כפי שיבואר להלן פרק נ"ג].
