שני
כ"ט שבט התשפ"ו
שני
כ"ט שבט התשפ"ו

חיפוש בארכיון

מסכת עבודה זרה, פרק ה, שיעור 47

הַהוּא אוּשְׁפִּיזָא – מעשה באכסניה אחת, דַּהֲוָה יָתִיב בֵּיהּ חַמְרָא דְּיִשְׂרָאֵל וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים – שהיה בה יין של ישראל ויין של עובד כוכבים, אִישְׁתַּכַּח עוֹבֵד כּוֹכָבִים דַּהֲוָה קָאֵים בֵּי דָּנֵי – ונמצא עובד כוכבים עומד שם בין החביות, אָמַר רָבָא, אִם נִתְפַּס עָלָיו כְּגַּנָּב, שכאשר מצאוהו נבהל ונתפס כגנב, שָׁרֵי – היין מותר, כיון שמתוך פחדו אין לו פנאי לנסך, וְאִם לָאו, שהיה שם בוטח בעצמו ואינו נבהל, חוששים שמא ניסך את היין, אָסוּר.

הַהוּא בֵּיתָא דַּהֲוָה בֵּיהּ חַמְרָא דְּיִשְׂרָאֵל – מעשה בבית שהיה בו יין של ישראל, אִישְׁתַּכַּח עוֹבֵד כּוֹכָבִים דַּהֲוָה קָאֵי הָתָם – ונמצא עובד כוכבים שהיה עומד שם, אָמַר רָבָא, אִי אִית לֵיהּ לְאִישְׁתַּמוּטֵי – אם יש לו סיבה שהוא יכול להשתמט ולהסביר מדוע נכנס לאותו מקום, הרי אינו חושש שיתפס, ומתחילה נכנס לנסך על דעת כן שאם יתפסוהו יאמר את התשובה הזו, ולכן חַמְרָא [-היין] אָסוּר. וְאִי לֹא, שאין לו הסבר למעשיו, והוא נבהל ופוחד שיתפסוהו, אין לו פנאי לנסך, שָׁרֵי – היין מותר.

הַהוּא יִשְׂרָאֵל וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים דַּהֲווֹ יַתְבוּ וְקָא שָׁתוּ חַמְרָא – מעשה בישראל ועובד כוכבים שהיו יושבים יחד ושותים יין, שָׁמַע יִשְׂרָאֵל קַל צְלוּיֵי בְּבֵי כְּנִישְׁתָא – שמע הישראל קול תפילה מבית הכנסת, קָם נָפַק – קם ויצא לבית הכנסת, ונשאר העובד כוכבים לבדו עם היין, אָמַר רָבָא, חַמְרָא שָׁרֵי – היין מותר, מֵימָר אָמַר – כיון שהגוי אומר בליבו, הָשַׁתָּא מִידְכַּר לֵיהּ לְחַמְרֵיהּ – עתה ייזכר הישראל ביין שיש כאן, וְהָדַר אָתֵי – ויחזור ויבוא לכאן, ולכן הוא חושש לנסך.

הַהִיא רְבִיתָא דְאִישְׁתַּכְּחַת בִּי דָּנֵי – מעשה בילדה קטנה עובדת כוכבים, שנמצאה בין חביות יין של ישראל, דַּהֲוָה נְקִיטָה אוּפְיָא בְּיָדָהּ – והחזיקה בידה קצף של יין, אָמַר רָבָא, חַמְרָא שָׁרֵי – היין מותר, אֵימוּר – כיון שאנו יכולים לומר, מִגַּבָא דְחֲבִיתָא שְׁקַלְתָּא – שנטלה את הקצף מצידה החיצוני של החבית, וְאַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא הָשַׁתָּא אוּפְיָא אַגַּבָּהּ – ואף שעתה אנו רואים שאין קצף מצידן החיצוני של החביות, אֵימוּר – כיון שאנו אומרים, אִיתְרַמוּיֵי אִיתְרַמִי לָהּ – שמא הזדמן לה קצף זה מגב אחת החביות.

הַהִיא מְסוּבִּיתָא – מעשה בישראלית מוכרת יין, דְּמָסְרָה מַפְתְּחָהּ – מסרה את מתחות חנותה לְעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים, אָמַר רַב יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר, עוּבְדָא הֲוָה בֵּי מִדְּרָשָׁא – מעשה זה נשאל בבית המדרש, וְאָמְרֵי – ואמרו בני הישיבה, לֹא מָסְרָה לָהּ אֶלָּא שְׁמִירַת מַפְתֵּחַ בִּלְבַד, ואם תכנס פנימה תיחשב כגנבת, ולכן אין חוששים שמא נכנסה.

 

 

משנה

בּוֹלֶשֶׁת – קבוצת חיילים גויים הבולשים אחרי ביזה וצידה, ושולחים ידם בממון אחרים, שֶׁנִּכְנְסָה לָעִיר בִּשְׁעַת שָׁלוֹם, חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת – שאינן חתומות בטיט, אֲסוּרוֹת, ואף על פי שהחביות מכוסות במכסה שלהן, אין אומרים שאם היו לוקחים משם יין לא היו טורחים לסגור את המכסה, אלא יתכן שלקחו משם יין, וסגרו את המכסה כיון שכך דרך בני אדם, וְחביות סְתוּמוֹת בטיט, שניכר שלא פתחו אותן, מֻתָּרוֹת. ואם נכנסו החיילים בִּשְׁעַת מִלְחָמָה, אֵלּוּ וָאֵלּוּ – בין חביות פתוחות ובין סתומות, מֻתָּרוֹת, לְפִי שֶׁאֵין להם פְּנַאי לְנַסֵּךְ.

אֻמָּנִין של יִשְׂרָאֵל – אומנים יהודיים, שעשו מלאכה עבור גוי, שֶׁבמקום לשלם להם שכר ממש, שָּׁלַח לָהֶם העוֹבֵד כּוֹכָבִים חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ בשכרן, ועדיין לא זכו בה, ולא התרצו לקבלה בשכרן, הרי הם מֻתָּר שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ תֶּן לָנוּ אֶת דָּמֶיהָ, ואין זה נחשב כאילו הם מוכרים לו את החבית ומקבלים תמורתה מעות, שהרי מעולם לא היתה החבית שלהם, ועדיין חייב הגוי לשלם להם שכר פעולתם. וְאִם מִשֶּׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּתָן, והסכימו לקבלה בשכר פעולתם, אָסוּר – אינם רשאים לומר לו שיתן להם את דמי החבית, כיון שבאופן זה נחשב הדבר כאילו הם מוכרים לו את היין תמורת דמים, והדבר אסור, שהרי יין נסך אסור בהנאה.

ישראל הַמּוֹכֵר יֵינוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, פָּסַק הישראל עם הגוי את מחיר היין עַד שֶׁלֹּא מָדַד – קודם שמדד הישראל את היין עבור הגוי, דָּמָיו מֻתָּרִין, שהרי כל זמן שלא נגע הגוי ביין הרי הוא כשר, ומותר בהנאה, וממילא אף דמי היין מותרים. אבל אם מָדַד את היין עבור הגוי עַד שֶׁלֹּא פָסַק עמו את המחיר, הרי אין הגוי קונה את היין במדידה, כיון שאינו יודע עדיין מה יהיה מחיר היין, ואם יהיה מחיר יקר לא יקנה, וכיון שאין הישראל נזהר כבר ביין זה יתכן שנדע בו הגוי ואסרו כשהוא עדיין שייך לישראל, וממילא גם דָּמָיו אֲסוּרִין, כדין כל איסורי הנאה, שדמיהם אסורים.

נָטַל ישראל את המַּשְׁפֵּךְ וּמָדַד דרכו לְתוֹךְ צְלוֹחִיתוֹ [-בקבוקו] שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, והיה באותו בקבוק מעט יין קודם לכן, וּנְטָלוֹ וּמָדַד יין לְתוֹךְ צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אִם יֶשׁ בּוֹ עַכֶּבֶת יַיִן – אם יש לאותו משפך שוליים המעכבות אפילו טיפה אחת של יין, נמצא שיין זה היה בעת השפיכה 'מחובר' ליין האסור שבתחתית בקבוקו של הגוי, ונאסרה אותה טיפה שבשולי המשפך, הרי כל היין שנמדד דרך משפך זה אָסוּר, כיון שהתערב באותה טיפה שהתחברה ליינו של הגוי ונאסרה.

ישראל הַמְעָרֶה יין כשר מִכְּלִי שלו לִכְלִי של גוי, הַמְעָרֶה מִמֶּנּו – היין שנשאר בכלי העליון, ששפך ממנו לכלי של הגוי, מֻתָּר. וְאֶת שֶׁעִירָה לְתוֹכוֹ – היין שנשפך לכלי של הגוי, אפילו אותו חלק של היין שעדיין לא נכנס לכלי של הגוי, אָסוּר.

https://2halachot.org/halacha/שיעור-118-מסכת-כתובות-פרק-עשירי