מבואר בדברי חז"ל שרשאי אדם לומר 'מטבע זו לצדקה, כדי שיחיה בני', או 'כדי שאהיה בן העולם הבא' והרי הוא צדיק גמור בענין זה. והוא הדין לכל דבר כיוצא בזה, שמתכוין שתהיה לו טובה מהמצוה שעשה, אין בכך פסול. כיון שבעצם קיים את מצוות ה', ואף שהתכוון שתהיה לו תועלת בזה, לא הפסיד את שכר המצוה. והוא הדין כשעושה חסד עם חבירו, או מלוה לו ממון, ומתכוין שתהיה לו עצמו תועלת ממצוה זו, שיתברכו נכסיו, או שיצליחו ילדיו וכדומה, הרי זו מצוה גמורה.
אמנם יותר טוב אם הוא מכוין רק לשם שמים, לעשות את המצוה מחמת שכך ציוהו ה' בתורתו, שאז גדולה קדושת המצוה, שנעשית באופן הנעלה ביותר, ומתעוררת למעלה מידת החסד מאד, ונמשכת על כל הבריאה.
