א מִכְתָּ֥ם לְדָוִ֑ד שָֽׁמְרֵ֥נִי אֵ֗֝ל כִּֽי־חָסִ֥יתִי בָֽךְ׃ ב אָמַ֣רְתְּ לַֽ֭יהוָה אֲדֹנָ֣י אָ֑תָּה ט֝וֹבָתִ֗י בַּל־עָלֶֽיךָ׃ ג לִ֭קְדוֹשִׁים אֲשֶׁר־בָּאָ֣רֶץ הֵ֑מָּה וְ֝אַדִּירֵ֗י כָּל־חֶפְצִי־בָֽם׃
֍ ֍ ֍
פרק טז
במזמור זה ידבר דוד כנגד עובדי האלילים שהיו בדורו, ומבאר את ההבדל בין עובדי ה' ובין ההולכים אחרי ההבל:
(א) מִכְתָּם לְדָוִד, ותחילה מבקש ואומר, שָׁמְרֵנִי אֵל, כִּי חָסִיתִי רק בָךְ, ולא בשום כח מהכחות העליונים.
(ב) ופונה עתה לדבר כנגד אומה מסוימת מעובדי האלילים, שהאמינו שאמנם ה' הוא הסיבה הראשונה שברא את הכל, אך חשבו שאינו משגיח בעולם השפל, אלא מסר את הנהגת העולם לאלילים שונים שהאמינו בהם, והאמינו שכל אחד מהם ממונה על כח אחר מהכוחות והתכונות שיש בעולם, ועל כך פונה ואומר, אַתְּ, האומה העובדת לאלילים, אָמַרְתְּ לַייָ, אמנם אֲדֹנָי אָתָּה, כי אתה הסיבה הראשונה ואלהי האלהים, אך טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ – הטובות המושפעות עלי אינם באים ממך, וכביכול לא עליך המלאכה להשפיע עלי טובה.
(ג) אלא לִקְדוֹשִׁים – לאלילים הקדושים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה, כי האמינו בהבליהם שהאלילים הללו שוכנים במקומות שונים בארץ, ומשם משפיעים עליהם את השפעתם, וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם – ובם, בין אותם 'אלילים קדושים', נמצאים גם הכוחות האדירים השולטים על כל חפצי ורצונותי, כי האמינו שיש אלים מיוחדים השולטים על האהבה ועל המלחמה, על הרחמים ועל האכזריות, וכן על יתר רצונות האדם, וחשבו שכל רצון ותשוקה הבאים לאדם מושפעים מהאליל המיוחד השולט על מידה ותכונה זו, ומתוך כך גם האמינו שאין האדם חופשי בבחירתו, כי האלילים הללו משפיעים עליו את הרצונות המתחלפים לפי עניינם, והיו עובדים לכל אחד מהאלילים הללו, כדי להשפיע על עצמם את התכונות והרצונות שהתאוו להם.
