פרשת ראה
"ושמחת בחגך" (דברים טז יד)
מצוות עשה לשמוח ברגלים, שנאמר 'ושמחת בחגך', והענין הראשון הרמוז בשמחה זו הוא, שנקריב לכל הפחות קרבנות שלמים בבית הבחירה. ועוד אמרו חז"ל שיש לשמוח בכל מיני שמחה, ובכלל זה הוא אכילת הבשר ושתית היין, וללבוש בגדים חדשים, ולחלק פירות ומיני מתיקה לנערים ולנשים, ולשחק בכלי שיר בבית המקדש בלבד, וזו היא 'שמחת בית השואבה'.
ואמרו חז"ל שחייב אדם לשמח את בניו ובני ביתו ברגל, ובמה משמחם? אנשים בראוי להם, ביין. ונשים בראוי להן, בבגדים נאים. והזהירתנו התורה כמו כן להכניס בכלל השמחה את העניים והגרים והחלושים.
משרשי המצוה, לפי שהאדם נברא באופן שצריך טבעו לשמוח לפעמים, כמו שהוא צריך לאכול ולישון תמיד, ורצה הא-ל לזכותנו, אנחנו עמו וצאן מרעיתו, וציונו לעשות את השמחה לשמו, כדי שנזכה לפניו בכל מעשינו. וקבע לנו ה' זמנים בשנה למועדים, לזכור בהם הניסים והטובות אשר גמלנו, וציונו באותם זמנים לכלכל את החומר בשמחה הנצרכת אליו, וימצא לנו תרופה גדולה, בהיות שובע השמחות לשמו ולזכרו, כי המחשבה הזאת תהיה לנו גדר לבל נצא מדרך הישר יותר מדאי.
ונוהגת מצוה זו לענין השמחה [אבל לא לענין הקרבן] בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים. והעובר על זה ואינו משמח עצמו ובני ביתו והעניים כפי יכולתו לשם מצות הרגל, ביטל עשה זה.
