משנה ד: הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה פְּלוֹנִית בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁה בְּמָקוֹם אַחֵר, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הֲרֵי הִיא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְקִדְּשָׁה בְּמָקוֹם אַחֵר, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:
הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ 'צֵא וקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה פְּלוֹנִית בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי', וְהָלַךְ השליח וְקִדְּשָׁה בְּמָקוֹם אַחֵר, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, כיון שמשמעות לשון המשלח היא שיקדשנה דווקא במקום מסוים זה, מחמת טעם שיש לו בדבר, וכיון שעבר השליח על ציווי המשלח בטלה שליחותו, ואין הקידושין חלים. אבל אם אמר לו המשלח שיקדש לו אשה פלונית, ו'הֲרֵי הִיא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי', וְקִדְּשָׁה השליח בְּמָקוֹם אַחֵר, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, כיון שאין במשמעות לשונו הקפדה על מקום הקידושין, אלא רק ציון מקום, היכן ימצאנה השליח.
