משנה ד: מְחִצַּת הַקָּנִים, אִם אֵין בֵּין קָנֶה לַחֲבֵרוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס הַגְּדִי, הֲרֵי זוֹ כִמְחִצָּה. וְגָדֵר שֶׁנִּפְרַץ, עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת הֲרֵי הוּא כְפֶתַח, יָתֵר מִכֵּן, כְּנֶגֶד הַפִּרְצָה אָסוּר. נִפְרְצוּ בוֹ פְרָצוֹת הַרְבֵּה, אִם הָעוֹמֵד מְרֻבֶּה עַל הַפָּרוּץ, מֻתָּר, וְאִם הַפָּרוּץ מְרֻבֶּה עַל הָעוֹמֵד, כְּנֶגֶד הַפִּרְצָה אָסוּר:
משנה ד: המשנה ממשיכה לבאר את שיעור המחיצה המועילה להפסיק בין הכרם לבין התבואה, מְחִצַּת הַקָּנִים – מחיצה העשויה מקנים בודדים הנעוצים בקרקע בזה אחר זה, אִם אֵין בֵּין קָנֶה לַחֲבֵרוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, ששלשה טפחים זהו שיעור כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס בו הַגְּדִי, ואין ביניהם שיעור כזה, אלא פחות משלשה טפחים בין קנה לחבירו, הֲרֵי זוֹ כִמְחִצָּה שלימה, כיון שכל פחות משלשה טפחים נחשבים כ'לבוד', והיינו כאילו הרווח הזה סגור, ומותר לזרוע מצד אחד תבואה, ולטעת בצד השני כרמים. וְגָדֵר שֶׁנִּפְרַץ, אם היתה הפירצה עַד רוחב של עֶשֶׂר אַמּוֹת, הֲרֵי הוּא כְפֶתַח שבגדר, וחוצץ הוא בין התבואה לבין הכרם, אך אם היתה הפירצה יָתֵר מִכֵּן, כְּנֶגֶד הַפִּרְצָה אָסוּר לזרוע, וכנגד המקום הגדור מותר. נִפְרְצוּ בוֹ בגדר פְרָצוֹת הַרְבֵּה, אִם הָעוֹמֵד מְרֻבֶּה עַל הַפָּרוּץ, כלומר, אם בכל הגדר כולה יש יותר שטח גדור משטח פרוץ, מֻתָּר, ואפילו כנגד הפרצות, וְאִם הַפָּרוּץ מְרֻבֶּה עַל הָעוֹמֵד, מותר לזרוע רק במקום שיש בו גדר, אך כְּנֶגֶד הַפִּרְצָה אָסוּר:
