פרק א, משנה א: מַשְׁקִין בֵּית הַשְּׁלָחִין בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית, בֵּין מִמַּעְיָן שֶׁיָּצָא בַּתְּחִלָּה, בֵּין מִמַּעְיָן שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִלָּה. אֲבָל אֵין מַשְׁקִין לֹא מִמֵּי הַגְּשָׁמִים וְלֹא מִמֵּי הַקִּילוֹן. וְאֵין עוֹשִׂין עוּגִיּוֹת לַגְּפָנִים:
מַשְׁקִין את בֵּית הַשְּׁלָחִין – שדה או פרדס שרגילים להשקותו תמיד, ואם לא ישקוהו גם בימים אלו ייפסד, בַּמּוֹעֵד – בחול המועד, והתירו זאת חכמים אף על פי שיש טורח בהשקייתו, כדי שלא יפסיד. וּבַשְּׁבִיעִית – בשנת השמיטה, בֵּין מִמַּעְיָן שֶׁיָּצָא בִּתְחִלָּה – ממעיין שכבר קודם המועד היו מימיו נובעים, ובֵין מִמַּעְיָן שֶׁלֹּא יָצָא בִּתְחִלָּה – ממעיין חדש, שלא יצא קודם המועד, ואין חוששים שמא מתוך שהוא חדש יתמוטטו כתליו ויבוא האדם לתקנו, אֲבָל אֵין מַשְׁקִין את השדה בחול המועד לֹא מִמֵּי הַגְּשָׁמִים, כיון שדומים הם ל'מי הקילון', וְלֹא מִמֵּי הַקִּילוֹן – ממי גשמים שהתקבצו בתוך בור עמוק, ויש טירחה גדולה להעלותם משם [אבל בשמיטה אין חילוק בדבר, שהרי אין איסור מלאכה בשנה זו]. וְאֵין עוֹשִׂין עוּגִיּוֹת לַגְּפָנִים – אין עושים חפירות עגולות סביב עצי הגפנים כדי שיתקבצו שם מי הגשמים, ויתעכבו שם, משום שיש בכך טירחה יתירה, ואין זה דבר האבד [אבל בשמיטה הדבר מותר במקום שיש בכך צורך].
