ד לִפְעֻלּ֣וֹת אָ֭דָם בִּדְבַ֣ר שְׂפָתֶ֑יךָ אֲנִ֥י שָׁ֝מַ֗רְתִּי אָרְח֥וֹת פָּרִֽיץ׃ ה תָּמֹ֣ךְ אֲ֭שֻׁרַי בְּמַעְגְּלוֹתֶ֑יךָ בַּל־נָמ֥וֹטּוּ פְעָמָֽי׃ ו אֲנִֽי־קְרָאתִ֣יךָ כִֽי־תַעֲנֵ֣נִי אֵ֑ל הַֽט־אָזְנְךָ֥ לִ֗֝י שְׁמַ֣ע אִמְרָתִֽי׃
֍ ֍ ֍
(ד) וכשם שלא חטאתי במחשבה, כך לא חטאתי במעשה [והלשונות האמורות בפסוק הקודם שייכות גם לכאן], כי אם בָּחַנְתָּ לִפְעֻלּוֹת אָדָם – את הפעולות והמעשים שלי, אשר פָּקַדְתָּ בִּדְבַר שְׂפָתֶיךָ שלא לעשותם, בַל תִּמְצָא שאֲנִי שָׁמַרְתִּי אָרְחוֹת פָּרִיץ – לא מצאת מעשה שבו שמרתי ללכת בדרכו של החוטא הפורץ את הגדירות בעשיית איסורים.
(ה) תָּמֹךְ אֲשֻׁרַי בְּמַעְגְּלוֹתֶיךָ – גם כאשר הוצרכתי לנטות מדרך היושר לדרך המתעגלת בעקמימות, וכגון במקרים שצריך לנהוג באכזריות וגאוה כנגד הרשעים, וזו דרך מעגלית הנוטה בתחילה מהיושר התמידי לצד אחר, ולאחר סיום המעשה המסוים ההוא חוזרת אל דרך היושר הקבועה, ובדרך זו צריך זהירות רבה שלא יטה לגמרי אל הדרך הרעה גם בדברים שאין בהם צורך רוחני, תמכת את רגלי ההולכות בדרך זו, בַּל נָמוֹטּוּ פְעָמָי – שלא אטה מדרך היושר הראויה, ונשארתי תמיד בדרך האושר והשלימות.
(ו) אחרי שבירר את דרכי צדקתו, במחשבה ובמעשה, מתחיל עתה את תפילתו על רדיפת אויביו ואומר, אֲנִי קְרָאתִיךָ, כִי ידעתי בבירור שתַעֲנֵנִי אֵל, אך אוסיף לבקש שלא רק שתענה לבקשתי לעשות את חפצי, אלא הַט אָזְנְךָ לִי, להקשיב לכל מה שאומר, ושְׁמַע אִמְרָתִי, כדרך האהוב, שלא רק שממלאים את עיקר בקשתו, אלא מקשיבים לכל פרטי דבריו.
