משנה ח: הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ, בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד, לֹא קִדֵּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּשׁוֹגֵג לֹא קִדֵּשׁ, בְּמֵזִיד קִדֵּשׁ. וּבַהֶקְדֵּשׁ, בְּמֵזִיד קִדֵּשׁ וּבְשׁוֹגֵג לֹא קִדֵּשׁ. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּשׁוֹגֵג קִדֵּשׁ, בְּמֵזִיד לֹא קִדֵּשׁ:
משנתנו מבארת את הדינים באופן שקידש אדם אשה בקרבנות, במעשר שני או בהקדש:
כהן הַמְקַדֵּשׁ אשה בְּחֶלְקוֹ – בבשר קרבן שקיבל לחלקו, בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, כיון שבשר הקרבנות ניתן לכהנים לאכילה בלבד, ולא לדברים אחרים.
המקדש אשה בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שמפריש הבעלים משדהו לאחר הפרשת מעשר ראשון [בשנים א' ב' ד' ה' לשמיטה], ואוכלו הבעלים עצמו בירושלים ובקדושה, בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד, לֹא קִדֵּשׁ, כיון שמעשר שני הוא ממון שאינו שייך לאדם, אלא כאילו הוא ממון ה' המותר לשימוש רק באופנים שהתירה התורה, והיינו לאוכלו בקדושה בירושלים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מעשר שני נחשב כממון הבעלים, ומותר בכל שימוש, אך אם עשה כן בְּשׁוֹגֵג, כלומר שלא ידעה האשה שזהו ממון מעשר שני, לֹא קִדֵּשׁ, כיון שהשימוש בו הוא רק על ידי שתעלה האשה לירושלים, ותאכלנו שם בקדושה, והרי אלו קידושי טעות. אבל אם עשה כן בְּמֵזִיד, שידעה שזהו ממון מעשר שני, קִדֵּשׁ – חלו הקדושין.
וְהמקדש בְּממון הֶקְדֵּשׁ, האסור על כל אדם, אם עשה כן בְּמֵזִיד, שידע שזהו ממון הקדש והתכוין לחללו ולהוציאו מקדושתו, קִדֵּשׁ – חלו קידושיו, כיון שבקידושין אלו הוציא את הממון לחולין. וּבְשׁוֹגֵג, שלא ידע שזהו ממון הקדש, לֹא קִדֵּשׁ – לא חלו הקדושין, כיון שלא היתה כוונתו להוציא את הממון לחולין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אם השתמש בממון ההקדש בְּשׁוֹגֵג, קִדֵּשׁ – חלו הקדושין, כיון שרק במקרה של שימוש בשוגג מתחלל הממון ונפקעת קדושתו, אבל אם עשה כן בְּמֵזִיד אין הממון מתחלל, אלא נשאר ממון הקדש, ולכן לֹא קִדֵּשׁ – לא חלו קידושיו.
