וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הַטַּבָּח [-השוחט], צָרִיךְ שֶׁיִּבְדּוֹק את הַסִּימָנִין לְאַחַר שְׁחִיטָה, האם נשחטו כראוי. מבררת הגמרא, אם לֹא בָּדַק, מַאי – מה הדין, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן אַנְטִיגְנוֹס מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יַנַּאי, טְרֵפָה – כמו בהמה טריפה שנשחטה, שאסורה באכילה אך אינה מטמאה את הנושא אותה, בְּמַתְנִיתָא תַּנָּא – ואילו בברייתא שנינו, נְבֵלָה, וּמְטַמְּאָהּ בְּמַשָּׂא, דְּאָמַר רַב הוּנָא, בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ בְּחֶזְקַת אִיסּוּר אבר מן החי עוֹמֶדֶת, עַד שֶׁיִּוָּדַע לְךָ בְּמַה נִשְׁחֲטָה. ולאחר שנִשְׁחֲטָה הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת הֶיתֵּר עומדת, עַד שֶׁיִּוָּדַע לְךָ בְּמַה נִטְרְפָה, כְּלוֹמַר, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהִיא בַּחַיִּים, הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הָחַי, וְאֵינָהּ נִיתֶּרֶת אֶלָּא בִּשְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה, וּכְמוֹ כֵּן בְּסַכִּין שֶּׁאֵין בָּהּ פְּגַם, הִילְכָּךְ [-ולכן] אִם לֹא נִתְבָּרֵר שֶׁנִּשְׁחֲטָה שְׁחִיטָה כָּרָאוּי, בֵּין בְּסִימָנִין בֵּין בְּסַכִּין יָפָה, הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת אִיסּוּר, עַד שֶׁיִּוָּדַע לְךָ בְּמַה נִשְׁחֲטָה, וּמְטַמְּאָהּ בְּמַשָּׂא כִּנְבֵלָה. וְאִם נִתְבָּרֵר לְךָ שֶׁנִּשְׁחֲטָה שְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה, הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת הֶיתֵּר עַד שֶׁיִּוָּדַע לְךָ בְּמַה נִטְרְפָה, וכיון שכאן לא נבדקו הסימנים ולא נודע במה נטרפה, אך גם לא נודע שנשחטה כראוי, הרי היא מוחזקת כנבילה. וַאֲפִילוּ בָּא זְאֵב וְנָטַל אֶת בְּנֵי מֵעֶיהָ של הבהמה השחוטה, וְהֶחְזִירָן כְּשֶׁהֵן מְנוּקָבִין, ונקב בבני מעיים הוא אחד מהטריפות, לא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא בְּמָקוֹם נֶקֶב נָקַב – אין חוששים שמא הזאב נקב את בני המעיים בשיניו בדיוק באותו מקום שהיה קודם לכן נקב שהיה בה מחיים, והרי היא טריפה, אֶלָּא הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת הֶיתֵּר, וְאֵין מַטְרִיפִין אותה בָּזֶה הַנֶּקֶב, וְכֵן הֲלָכָה.
מוסיף הרי"ף, וְהָנֵי מִילֵי – ודין זה שאין חוששים שמא במקום נקב נקב, היינו בְּאִיסּוּרָא – בעניני איסור, לענין טריפה, אֲבָל בְּסַכַּנְתָּא – במקום שיש חשש סכנה, כְּגוֹן שֶׁרָאָה צִפּוֹר מְנַקֵּר בַּתְּאֵנָה, וְעַכְבָּר מְנַקֵּר בַּאֲבַטִּיחַ, חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא בְּמָקוֹם נֶקֶב נָקַב, כלומר, שמא באותו מקום היה נקב של נחש או בעל חיים ארסי אחר שהטיל שם את ארסו, וְאָסוּר לאכול זאת מִשּׁוּם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, וכמו שאסור לאכול כל פרי או ירק שיש בו נקב.
אִיתְּמַר – נאמרה מימרא זו בבית המדרש, הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, הבלועה מאיסורי אכילה, רַב אָמַר, קוֹלֶף – את מקום השחיטה, כיון שנבלע טעם האיסור בבשר. רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה אָמַר, מַדִּיחַ – די בכך שישטוף את מקום השחיטה, כיון שבזמן השחיטה המקום פולט דם, ומתוך כך אינו בולע. וְהִלְכְתָא, מַדִּיחַ, וּלְקוּלָא. וְאִיכָּא מַאן דְּפָסַק – ויש מי שפסק כְּדברי רַב, לְחוּמְרָא, שיש לקלוף את המקום.
מביאה הגמרא מחלוקת נוספת בענין דומה: סַכִּין שֶׁשָּׁחַט בָּהּ בהמה טְרֵיפָה, ובא לשחוט בה עתה בהמה נוספת, פְּלִיגֵי בָּהּ – נחלקו בדין זה רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד מהם אָמַר, מְדִיחָה בְּחַמִּין, כיון שהוא סובר שבית השחיטה רותח הוא, ובולע את שמנונית הטריפה, וצריך להגעילו ברותחין. וְחַד אָמַר, מְדִיחָה בְּצוֹנֵן, כיון שהוא סובר שבית השחיטה צונן, ואינו בולע. וְהִלְכְתָא, מְדִיחָה אֲפִילוּ בְּצוֹנֵן. מוסיפה הגמרא, וְאִי אִיכָּא בְּלֵיתָא דְפַּרְסָא – ואם יש לו בגד ישן וקשה, לֹא צָרִיךְ אפילו להדיחו בצונן, אֶלָּא מְכַפְּרָה בִּבְּלֵיתָא דְפַּרְסָא – מקנחו באותו בגד ישן תֵּיכֶף לאחר שֶׁשָּׁחַט בָּהּ בְּהֵמָה אוֹ עוֹף, וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֲדָחָה.
