פרק א, משנה א: הַכֹּל שׁוֹחֲטִין וּשְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ בִשְׁחִיטָתָן. וְכֻלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. שְׁחִיטַת נָכְרִי, נְבֵלָה וּמְטַמְּאָה בְמַשָּׂא. הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, וְכֵן הַסּוּמָא שֶׁשָּׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. הַשּׁוֹחֵט בַּשַּׁבָּת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה:
לאחר שהתבארו במסכתות הקודמות (זבחים ומנחות) סדר הקרבת הקרבנות בבית המקדש, עוסקת מסכת זו בדרך שחיטת בעלי חיים של חולין. נאמר בתורה (דברים יב כא) 'כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ', ואמנם לא התפרשו בפסוק דיני שחיטה, אלא נאמר רק 'כאשר ציויתיך', והיינו ציווי שנמסר בתורה שבעל פה, שם התבארו כל הלכות השחיטה, ופרטי דינים אלו מבוארים במסכת זו:
פרק א, משנה א: הַכֹּל שׁוֹחֲטִין – כל המומחים, היודעים הלכות שחיטה, יכולים לשחוט לכתחילה, ואף על פי שלא בדקנו אותם כמה פעמים לראות שאינם נבהלים ומתעלפים לרגע תוך כדי השחיטה מחמת ראיית הדם [ויש בכך חשש פסול, כיון שמחמת כן הם שוהים לרגע קצר במהלך השחיטה, וכפי שיבואר להלן (פ"ב מ"ג)], ואין חוששים שמא יתעלפו. אמנם אותם שאינם מוחזקים כמומחים היודעים הלכות שחיטה, לכתחילה אין נותנים להם לשחוט קודם שיבדקו אם הם יודעים הלכות אלו, וּבדיעבד, אם שחטו, ולאחר מכן בדקו וראו שיודעים הם הלכות שחיטה, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, שאפילו אם הם יודעים הלכות שחיטה, ואפילו בדיעבד, שחיטתם פסולה, מאחר ואנו חוששים שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ בִשְׁחִיטָתָן, כיון שאינם בני דעת כלל, וחזקתם לקלקל. וְכֻלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ, בין אותם שאינם מוחזקים לנו כמומחים היודעים הלכות שחיטה, ובין חרש שוטה וקטן, וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן בעת השחיטה, וראו ששחטו כהוגן, אפילו שלא בדקנו לאחר מכן שיודעים הם את ההלכות, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה.
שְׁחִיטַת נָכְרִי, אפילו אם ישראל רואה ששחט כהוגן, מכל מקום שחיטתו נְבֵלָה, כיון שאין שחיטה כשרה אלא על ידי ישראל [ויהודי המומר לעבודה זרה או לחלל שבת דינו כגוי לענין זה], וּמְטַמְּאָה בְמַשָּׂא, שנאמר (ויקרא יא מ) 'וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב' [ודין זה פשוט הוא, שנבילה מטמאת במשא, אלא באה המשנה להשמיענו שאין בהמה זו מטמאת באהל, אבל בהמה שנשחטה לשם עבודה זרה מטמאת אפילו באהל].
הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, באופן שאין שם אבוקה ואינו רואה כלל, וְכֵן הַסּוּמָא שֶׁשָּׁחַט, בדיעבד שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה [אבל לאור האבוקה מותר לשחוט בלילה אפילו לכתחילה].
הַשּׁוֹחֵט בשוגג בַּשַּׁבָּת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁאם היה מזיד היה מִּתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה, אמנם כיון שזהו 'מעשה שבת', אפילו שנעשה בשוגג, הרי הבהמה אסורה באכילה עד מוצאי שבת, ואז מותרת היא גם לו וגם לאחרים.
