משנה ב: הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל יָד, בְּצוֹר, וּבְקָנֶה, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. הַכֹּל שׁוֹחֲטִין וּלְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין, וּבַכֹּל שׁוֹחֲטִין, חוּץ מִמַּגַּל קָצִיר, וְהַמְּגֵרָה, וְהַשִּׁנַּיִם, וְהַצִּפֹּרֶן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן חוֹנְקִין. הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל קָצִיר בְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָהּ, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. וְאִם הֶחֱלִיקוּ שִׁנֶּיהָ, הֲרֵי הִיא כַסַּכִּין:
משנה ב: הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל יָד, שיש לו שתי פיות, האחת משוננת והאחת חלקה, ולכתחילה אין לשחוט אפילו בצד החלק, שמא יטעה וישחט בצד הפגום, אך בדיעבד, אם שחט בצד החלק שבה, או ששחט בְּצוֹר – סלע חד, שהיה תלוש מהקרקע, וחיברו האדם, ושחט בו כשהוא מחובר, וּבְקָנֶה חלק וחד, שהיה תלוש וחיברו האדם, שגם בשני אלו אין לשחוט לכתחילה, כיון שהשחיטה צריכה להיות בדבר התלוש מהקרקע, שנאמר (בראשית כב י) 'וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת', מכל מקום בדיעבד שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה, כיון שהיו תלושים, וגם לאחר שחיברם לא השרישו והתחברו לקרקע ממש, אבל אם שחט בדבר המחובר לקרקע לגמרי, אפילו בדיעבד שחיטתו פסולה. ואילו דבר התלוש לגמרי, אפילו לכתחילה מותר לשחוט בו.
הַכֹּל שׁוֹחֲטִין – כל אדם מישראל כשר לשחוט, ואפילו אם הוא עובר עבירות, כל זמן שאינו מומר לעבוד עבודה זרה, ואינו מחלל שבת בפרהסיא, ובתנאי שישראל כשר יבדוק את הסכין לפני השחיטה ולאחר השחיטה, לבדוק שאינה פגומה, וּלְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין, בין ביום ובין בלילה לאור האבוקה, ואף על ראש הגג או על ראש הספינה, ואין חוששים שייראה הדבר כאילו מקריבו לצבא השמים או לשר הים, וּבַכֹּל שׁוֹחֲטִין, ואף בזכוכית או בכל דבר חד וחלק, חוּץ מִמַּגַּל קָצִיר, העשויה פגימות פגימות, וכולן נוטות לצד אחד, וְהַמְּגֵרָה, שפגימותיה נוטות לשני הצדדים, וְהַשִּׁנַּיִם – שתי שיניים המחוברות בלחי בהמה מתה, כיון שבין שן לשן יש פגימה הפוסלת, וְהַצִּפֹּרֶן המחוברת לאדם חי, מִפְּנֵי שֶׁהֵן – כל האמורים לעיל, מלבד הציפורן, חוֹנְקִין – קורעים את הסימנים של הבהמה, ואינם חותכים [אמנם בציפורן, אף שהיא חותכת כראוי, פסולה השחיטה משום שהיא מחוברת לאדם, והתבאר לעיל שהשחיטה צריכה להיעשות בדבר תלוש].
הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל קָצִיר, שכל פגימותיו נוטות לצד אחד, בְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָהּ, שזהו הכיוון ההפוך מהפגימות, וכיון שהפגימות כפופות מאד אינן קורעות את הסימנים, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין – סוברים שהיא מטמאת טומאת נבילה, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין – סוברים שאינה מטמאת, כיון שאין להרבות טומאה משום גזירה, אבל לענין אכילה מודים בית הלל לבית שמאי שהיא אסורה באכילה, גזירה שמא יבוא לשחוט בדרך הֲבָאָה, שבה הפגימות קורעות את הסימנים. וְאִם הֶחֱלִיקוּ את שִׁנֶּיהָ, הֲרֵי הִיא כַסַּכִּין [ואין גוזרים בזה איסור מחשש שלא יחליקו].
